בשישי האחרון נתקלתי בציוץ של "כאן חדשות" בזו הלשון:
"על רקע הקרע שהולך ומתרחב בציבור, עלה לאחרונה בחלקים מסוימים בציבור רעיון הפיצול לשתי מדינות: מדינת יהודה, לה יהיה צביון מסורתי-לאומי, ומדינת ישראל – שלה יהיה צביון חילוני, מודרני ומערבי יותר…".
שפשפתי את עיניי כלא מאמינה. הייתכן שגוף תקשורת המתבסס על כספי המיסים של אזרחי מדינת ישראל יהדהד רעיון עוועים שעד כה מצאתי שנידון אך ורק באגפים הקיצוניים יותר בשמאל הישראלי? חככתי בדעתי רבות לפני שבחרתי לכתוב כמה מילים על נושא זה. לא רציתי לתת לגיטימציה לדעה כל כך מסכסכת ומפרידה. יחד עם זאת, ומאחר ומישהו בעט את הסוסים הללו מחוץ לאורווה, חשתי שיש לצאת חוצץ נגד הקונספט המסוכן הזה לפני שיתבסס בציבור.
כמו סרבנות, כמו חסימת כבישים, כמו שביתת גופים במדינה בניגוד לחוק ועל רקע פוליטי – מסתבר שיש מי שמנסה לנרמל כרסום הלכה למעשה ביסודות המדינה, תוך שהוא מציג "הפרדה" בין אוכלוסיות כאילו מדובר ברעיון שנידון ברצינות בשני המחנות המנוגדים. האמת היא שאם נציץ החוצה מהרשתות החברתיות ונביט אל העולם האמיתי נגלה שרוב מכריע בציבור סבור שמדובר ברעיון אווילי וחתרני גם על רקע מאבק חריף כמו זה שמתנהל על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל.
ההיסטוריה הישראלית – שלא לומר, היהודית – שופעת נקודות משבר ומאבק פנימי, חלקן חמורות ועמוקות עד מאוד ואשר שאריות מהן עדיין צורבות בבשר הלאומי. גם לאור זאת מעולם לא הפרדנו כוחות. באוסלו היה מי שהרגיש שמדינת ישראל מפקירה אותו הלכה למעשה, את משפחתו ואת חבריו, לרחמיו של ארגון טרור שלא בוחל באמצעים על מנת להכחיד ולאבד את כולנו, וזאת בעבור נזיד עדשים של הבטחות אבסטרקטיות ועמומות. אוסלו נתפס בקרב ציבור עצום כמהלך חסר אחריות שנולד מפזיזות מדינית ושחצנות, ואף יותר מכך: פעולה בניגוד למדיניות רשמית תחת אפו של ראש ממשלה מכהן – שמאוחר יותר הסכים לה ואף חיבק אותה.
הגירוש מגוש קטיף כבר היה משבר אמון של ממש. "דין נצרים כדין תל אביב" הבטיח שרון, וזמן קצר לאחר מכן מיהר לחפור החוצה קברים תוך שהוא דורס את דעתם של חברי הליכוד שנדרשו לסוגיה. תחושת הבגידה שחש הציבור התעצמה נוכח השוקת השבורה בדמות בתי משפט וכלי תקשורת שהעניקו גיבוי מלא לממשלה דורסנית ולמהלכים אנטי-דמוקרטיים של ממש, וכמובן אתרוגו של ראש ממשלה שעמד בפני סוגיות משפטיות לא פשוטות ואשר מצביעים רבים חששו שזה בדיוק מה שעומד במוקד השינוי הקיצוני בדעתו. עד לימים אלה קבוצות מימין ומשמאל מנהלות דיונים קשים מאוד אודות שני המהלכים הללו. כמו באלטלנה – קבוצה אחת במיוחד מבין השתיים רואה עצמה נפגעת ומדממת, ואילו השנייה מגבה את עמדותיה תוך גלגולי עיניים והישענות על מוסר כפול.
איך הפציע פתאום לחיינו רעיון הפירוד? במדינה כמו ישראל, יכולות לתמוך ברעיון כזה שלוש אוכלוסיות: הראשונה, אנשי שמאל קיצוני אשר חיים בתיבת תהודה וכל מהות קיומם הינה הסתופפות עם אנשים דומים להם. אין כמעט שיח עם הצד האחר, אין מפגשים עימו ואין החלפת דעות. מבחינתם, דבר לא ישתנה אם יום אחד כל ה"עמך" ימצא עצמו מעברו השני של גבול מדומיין.
השנייה: כוללת בתוכה גם אנשי ימין קיצוני המאמינים במדינת הלכה (מעולם לא פגשת כאלה או קראתי את דבריהם, אבל נניח ואלה אכן קיימים) ולא רואים את עצמם דרים בכפיפה אחת עם מי שלא מקיים את חוקי התורה ככתבם וכלשונם.
השלישית היא הקבוצה המעניינת ביותר: מדובר באנשים מעורבים מאוד פוליטית מצד אחד, אבל חסרי כל יכולת לעבד את דעותיו של האחר מצד שני. חרף מעורבותם ולמרות שיח שהם מקיימים בפלטפורמות שונות עם אנשים השונים מהם, אין בהם את הרצון לוותר על בדל משאיפותיהם למען אחדות לאומית והמודל לפיו הם רואים עצמם מקיימים חיים במדינת ישראל הוא רק זה במסגרתו הם מצליחים לקבל מאה אחוז ממאווייהם.
עצוב לומר זאת, אבל מסתבר שכנראה יש מי בתאגיד השידור הישראלי שככל הנראה שייך לקבוצה האחרונה, אחרת אין לי כל הסבר מניח את הדעת לכך שהכתבה הזו שודרה תוך שהיא עוברת בהצלחה את כל השלבים, החל מסיעור המוחות ועד עריכת החומרים. איך ייתכן שלאורך השרשרת הזו לכולם נראה מאוד הגיוני לשוחח ולסקור את הציבור אודות נושא כל כך מטורף שעד כה אחזו בו מתי-מעט בציבוריות שלנו? קולות זניחים שתודה לאל, כמעט ולא נשמעו?
אותם המצדדים בהפרדה למדינה שמרנית בעלת צביון מסורתי אל מול מדינה "ליברלית" וחילונית כמובן לא חשבו על הדברים עד הסוף: היכן תמצא את עצמה אוכלוסיית ערביי ישראל, השמרנית ברובה? במדינה הליברלית, אשר המצדדים בה אפילו לא טורחים לנסות ולחבק את החברה הזו לתוך המחאה הנוכחית חרף שהם מדברים גבוהה-גבוהה על מאבק יד ביד, או במדינה בעלת הצביון היהודי הבולט? ומה עם הדרוזים, הצ'רקסים ואוכלוסיות מסורתיות נוספות שהן חלק בלתי נפרד מאיתנו? מה עם "סתם" יהודים שמרגישים מאוד מחוברים לשני הצדדים הללו, ולא באמת יכולים לבחור היכן ירצו לקיים את חייהם? היהדות המזרחית -מסורתית היא דוגמה מצוינת לבעייתיות שכזו: יהודים רבים בני עדות המזרח הם כמעט חילונים לחלוטין בחיי היום-יום שלהם, אבל החיבור למסורת דוחף אותם קרוב יותר לצד השמרני.
האמת היא שלמרות שהתומכים ברעיון סבורים שמדינת ישראל תתקיים בקלות ללא מדינת יהודה, טעות גדולה בידם. הקבוצות השונות בישראל תלויות אלו באלו ומקיימות זו את זו באחת השכונות המורכבות ביותר בעולם. מה יקרה אם איוולת כזו אכן תתרחש? התשובה היא כנראה שעם השנים ובמידה ואויבינו לא הצליחו בדרך נס להכניע שתי מדינות קטנות וחלשות בעלות צבאות חסרים, שתי המדינות הללו תגענה לאיזון שחסר להן – אבל אז, כנראה, יתעורר המאבק הבא. הרי אם נקבל חלוקה כלשהי של מדינת ישראל כיום לפי קריטריונים של "שמרנות מול ליברליזם", מי יתקע לכפנו שחמישים שנה מהיום לא יהיה מי שיבקש לבצע חלוקה נוספת באחת משתי המדינות החדשות הללו? ואז שוב? ושוב? האם זו התשובה שלנו לחילוקי דעות? הפרדת כוחות? ומדוע יש מי שטורח לדבר בפייסנות כזו ולערוך סקרים הנוגעים לרעיון שרוב מכריע מצד האזרחים שנחשפים אליו מעולם לא חשבו עליו, וגם לו יחשבו עליו – יתנגדו לו בתוקף?!
מאחר וחלוקת שטחים היא עניין לא ישים, קריעת משפחות היא עניין לא ישים, הקמת שני צבאות היא עניין לא ישים וקיצה של מדינת ישראל על ידי פיצולה מבפנים הוא לא ישים (רוב האזרחים לא יתנו לכך יד לעולם) אי אפשר להתעלם מהשאלה: מי מרוויח מההתססה הזו, ומה?
