יום שישי, מרץ 7, 2025 | ז׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

שי טגנר

ד"ר, חוקר במכון ון ליר

בזכותך, רגע ההיחשפות יכול להפוך משבר להזדמנות

ד"ר שי טגנר קרא את טורו של דורון נחמיה ומשהו קרה: התחיל שיח, התחילה הידברות שעיקרה לראות את הכאב בצד השני

דורון יקר, קראתי את המאמר שלך שפרסמת לאחר עצירת החקיקה והתחלת ההידברות. הקריאה החזקה שלך לשמאל שיראה עכשיו את הכאב שבימין, שלא ישמח לאיד אלא יסתכל בלבן של העיניים ויגיד לך אני כאן, איתך, אני רואה אותך, ואני רוצה שנדבר – נגעה בי והדהדה בי משהו עמוק. כתבתי לך בערב מייל והצעתי שנדבר. התקשרת מיד למחרת בבוקר. הקשר החל. אני יושב לכתוב לך עכשיו כאן כדי לנסות ולסמן לעצמי את הדרך להמשך ולפתוח את השיחה הפרטית שלנו לאנשים נוספים.

בלילה שאחרי ההודעה של נתניהו על העצירה הרגשתי הקלה גדולה, ולצדה שמחה מעורבת בעצב. הקלה על עצירת מחול השדים והרחקת האיום למלחמת אחים. את השמחה והעצב הראש הרציונלי ביקש להפריד, בין השמחה שלי לעצב שלך. אבל הלב התעקש, ברגע של חסד, לא להפריד ביניהם כי אם לחבר. לנסות לעצור גם אני ובאמת להרגיש את הכאב של הצד השני. להבין אותו, מאיפה הוא בא, מה גורם לו. מה מזין את התחושות הקשות והמושרשות כל כך שיוצרות שבר שכזה. זה לא פשוט. חלקים משמעותיים בי, ובמחנה שאליו אני משתייך, ספוגים בפחד ובחוסר אמון. הסיבות לכך רבות. זו לא רק הרפורמה הנוכחית, זו לא רק הוועדה למינוי שופטים, זו בוודאי לא רק טעות בהסברה או הטעויות הטקטיות הרבות שהממשלה עשתה המפורטים עכשיו במאמרי הדעה של עיתוני הימין (אותם סוף סוף התחלתי לקרוא באופן שיטתי בזכות המשבר הנוכחי). זה עמוק יותר.

גדלתי על ברכי הטראומות של המאה ה-20, על לקחי האסונות הגדולים של האנושות מידי אידיאולוגית קיצוניות וטוטליות. נשמתי תודעתית את החובה לשמור על הדמוקרטיה מפני מי שמאיים להחריב אותה מבפנים ולהפוך אותה לרודנות. אני יודע שבשבילך אין שום קשר בין המצב הקיים בישראל לבין הסכנות הללו. בין שימור המילה האחרונה בידי בית המשפט מול הממשלה והכנסת לבין עריצות. אפשר לדון בזה עוד בהמשך. כרגע, אני אומר זאת כדי להסביר מאיפה מגיע הפחד שלי, ממה אני חושש. מתחת לתפיסות העולם, לדעות, להשתייכות למחנות, מתחת להגיון, אני מאמין שאצל כולנו פועלים חלקי נפש המניעים אותנו ומעצבים את איך שאנחנו חושבים ובוחרים לפעול. כלל הרפורמה המשפטית כפי שהוצגה על ידי לוין ורוטמן, לא רק בחירת השופטים, בצירוף פניה ופעולותיה של הממשלה הנוכחית, העירו את הפחדים האלו: פחד קיומי לשלום כל מי ומה שיקר לי.

נתניהו לוין ורוטמן במליאת הכנסת. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מתוך פחד קיומי קשה מאד להסתכל בעיניים של מי שמאיים עליך. קשה מאד לתת מקום לרגשות, לפחדים ולכאב שלו. המחשבה כולה מתגייסת להדוף ולהתגונן בכל דרך אפשרית. זה ההסבר שלי למה שראינו בשבועות האחרונים ברחובות ובשיח הציבורי בשמאל. הצבת קו גבול חזק וברור, כבר עכשיו כשעוד אפשר, ולפני שיהיה מאוחר מדי, שנעשה הכל כדי שהפחדים שלנו לא יתממשו.

לצד החלקים האלה יש גם חלק אחר, שהולך וגדל. חלק שמבין שקיצוניות מגיעה מפירוד. שמלחמת אחים זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לנו. שזה כבר קרה בהיסטוריה היהודית והביא לחורבן, לגלות ולאסונות הכי גדולים שלנו. שהמצב הנוכחי לא נולד עכשיו אלא נובע מתחושת הדרה, תסכול ועלבון עמוקים בקרב מי שהיום הם עיקר מצביעי הימין. הימין המסורתי, המזרחיים, הדתיים, החרדים. שמה שבשבילי היא הגנה על החיים והבית, לטובת כולנו, נתפס אצלכם כאלימות, כהנצחת שלטון הכוח של האליטה החילונית והליברלית, שהסמל המובהק ביותר שלה הוא בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

עברתי דרך ארוכה במחקר האקדמי, בפעילות ציבורית, ובעיקר דרך מחלוקות ביחסים האישיים ביותר שלי, במשפחה, כדי שאוכל להפנים עד כמה צודקת הבקשה שלך – ״אל תסכימו, תקשיבו״. במובנים רבים זה נוגד את כל מה שאנחנו רגילים בו. השיח הפוליטי, הציבורי, רב גופי התקשורת, כולם רק הולכים ומתבצרים בעמדות הקהל שלהם, מדברים יותר ויותר עם עצמם ומערערים על עצם הלגיטימציה של העמדות האחרות. המצב החריף כל-כך שככל שאנחנו מדברים רק עם עצמנו כך עצם תפיסת המציאות שלנו – מה קרה, מה לא קרה – מתהדקת ומהדהדת רק את מה שאנחנו ואלו הקרובים לנו חושבים ממילא. לכן חשוב לי כל-כך לכתוב את הדברים האלה כאן, במקור ראשון, בעיתון אותו קוראים אלו שלא חושבים כמוני.  מקריאה ב"הארץ" וצפייה בערוצי הטלוויזיה שמראים לי את מה שנח לי לראות אין לי סיכוי להבין מה אתה באמת חושב, מרגיש וחווה. המשבר הנוכחי חושף בעיני בעוצמה את הצורך הקריטי שנכיר לעומק אחד את השני, כפרטים וכמחנה. שנרד מתחת לכותרות ולהצהרות אל המורכבות שבדברים. שנתחיל לגעת בכאב של כל אחד מאתנו, וגם בזה המשותף לכולנו.

אני מודה שאינני מבין עדיין לעומק את הכאב הקולקטיבי בימין האמוני על ההתנתקות. אני יודע שהוא קיים, אני מבין שהוא יושב מתחת להרבה ממה שקורה עכשיו, אבל אני לא מבין אותו עד הסוף. לכן קשה לי גם להרגיש אותו (את הכאב האישי, של המתיישבים שעזבו את בתיהם שבנו, אפשרי לי הרבה יותר להבין ולהרגיש). את הכאב על אוסלו אני מצליח להבין יותר. במיוחד על רקע מה שקורה עכשיו, או כמעט קרה, כתמונת ראי – שינוי יסודי ומרחיק לכת שצד אחד עושה מבלי לשתף או אפילו להקשיב לצד השני. הייתי נער וכבר אז הרגשתי באופן אינטואיטיבי שרבין היה חייב להקשיב ולהושיט יד למתנחלים ולימין. לא לבחור בדרך החד צדדית. עם ההכרה הזו, נמצאת גם צלקת עמוקה שעדיין מדממת. רצח רבין היה האירוע הפוליטי הראשון שעיצב את זהותי. הייתי בהפגנה בכיכר כשנרצח וחזרתי לשם בכל ערב אחר כך במשך שבוע. הרגשתי שרצחו את התקווה שלי לעתיד. את הסיכוי שלי לקיים עבור הילדים שלי את מה שהבטיחו לי: שנעשה כל מה שאפשר כדי שעד שיגדלו יהיה פה שלום.

יום הזיכרון ליצחק רבין. צילום: AFP

עכשיו, בזכות חסד הלב שמצליח לא להפריד, ומתעקש לחבר, אני מבין שבשביל שלום בחוץ צריך קודם כל שלום בפנים. שכמו שכתבת, כח רק נענה בעוד כח. שאם אני רוצה שלום אני חייב להתחשב, באופן כנה ואמיתי, בכולנו. שאסור שצד אחד יהיה בתחושה שהוא מופסד בלא כלום כי אז העתיד רק ילך ויחשיך.

אני רוצה להגיד לך תודה. על מה שכתבת, על שהיה לך האומץ לחשוף את הפגיעות ואת הצורך שלך שיראו את הכאב. בניגוד מובהק לתרבות השולטת עלינו שדורשת ממנהיגנו, ומכולנו, רק להראות כח ועוד יותר כח ולא לותר על כלום. ועוד להודות לך, על פתיחת הפתח לתקווה שהמשבר הזה יכול להפוך לנקודת מפנה מכוננת שבה נאמר: אני רואה אותך, את מה שכואב לך, בוא נטפל בזה יחד.

לתגובות: stagner4@gmail.com

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.