את סוד הקסם של המחזמר האלמותי "קזבלן" שכתב יגאל מוסינזון ב-1954 לא קשה לפענח. עובדה שגם היום, כשהוא מוצג פעמים רבות בהפקה החדשה באולם רובינא ב"הבימה" בשיתוף עם תיאטרון השעה הישראלי, הוא נשאר עדיין מלא בקסם ומחוות לימים של פעם. עם שירים שהקהל מדקלם וביקורת חריפה על התקופה בה הצבע שלך, כמו גם ארץ המקור של הוריך – היו כל מי שאתה. המתכון המושלם.
אבל קזבלן לא ידע שיבוא יום והוא לא יהיה עוד סתם מחזמר פופולרי, אלא נקודת מבט בלתי רצונית של ישראלים על עצמם. מבחינה אמנותית, המחזמר נשאר דומה מאוד לגרסותיו הקודמות והרבות. התפאורה היפואית, הריקודים העממיים ודמות הזאב הבודד של קזבלן (או בשמו המלא יוסף סימן טוב), בכיכובו של איתי לוי (שמתחלק בתפקיד עם השחקן עופר חיון). האיש שנגזר עליו להיות עבריין רק כי נולד לעדה הלא נכונה. אבל המאבק שעוברת החברה הישראלית עכשיו, העמיסה עליו תפקיד נוסף וקריטי.
קזבלן נאלץ להיות מראה פשוטה לציבור הישראלי. שבר זכוכית דוקר, שיציג לנו עם שתקוע במקום במשך יותר מ-70 שנה. גם היום כמו אז, מערכות שנחשבו לעמוד תווך של הגינות וצדק עומדות למבחן בידי הציבור, דמוקרטיה היא מילה שכל אחד מפרש כלשונו, וצריך שיר וריקוד כדי להזכיר לנו שלכולנו אותו האבא, מרומניה, אלג'יר וכפר סבא.
כמו מפלצת רבת ראשים, היה אפשר לשמוע אנחת ייאוש עצומה למול קטעים רבים בהצגה, שנתפרו לסכסוך הישראלי-ישראלי הזה. כולנו יהודים? דמו-דמו-דמוקרטיה? לצד הצחוק המריר כאשר מפקד המשטרה מבטיח לקזבלן שבעוד 40-30 שנה גזענות כבר לא תהיה פה. "קצת סבלנות", הוא אומר והקהל מחייך בעצב, "והכול יסתדר".
"ההצגה הזו לא תופסת איזה שהוא צד, אלא מעניקה לקהל הזדמנות להחליט מה הוא חושב על זה, להבין מה הדעה שלו", מספר במאי ההצגה אלדר גוהר גרויסמן בריאיון לאתר מקור ראשון, עם העלאת הפרימיירה אתמול (א'). "אולי מישהו ישנה את דעתו בעקבות ההצגה ואולי לא, אבל מה שאנחנו עושים זה להמשיך את הדיון. זה בעיניי התפקיד שלנו. בחיים לא חשבנו שההצגה הזו תהיה כל כך רלוונטית כמו שהיא רלוונטית היום. אני שמח על ההזדמנות הזו, אבל האמת היא שההצגה עובדת גם בלי המצב הנפיץ אז נשמח שיחזור להיות שקט ורגוע".
"אנחנו פה בתיאטרון הבימה, ככה שהקהל שומע בזמן ההצגה את המפגינים בחוץ צועקים 'דמוקרטיה', בזמן שאנחנו על הבמה שרים 'דמוקרטיה'", מוסיף טל מוסרי, שמשחק את קצין המשטרה ג'וש, המפקד לשעבר של קזבלן. "אני רואה מה ההצגה הזו עושה לאנשים. מה קורה לקהל. אנשים מסיימים את ההצגה בדמעות. יושבים בקהל דתיים וחילוניים וימנים ושמאלנים. זה קהל שהוא עם ישראל והתפקיד שלנו כשחקנים זה להזכיר להם שהכוח שלנו הוא ביחד".
"בדרך כלל כשאנחנו עולים על הבמה, אנחנו מנסים להפריד את החיים האישיים ואת מה שקורה", אומרת שירן הוברמן, שמשחקת את רוזה הברמנית המהוללת של השכונה, "אבל האמת שלפעמים זה זולג. המילה דמוקרטיה מופיעה באותיות ענק בזמן השיר בהצגה. לפני חצי שנה זו הייתה תפאורה, ולא יותר. היום זה נוגע ישר בלב של הקהל. פתאום אתה מבין שמה שנכתב ב-1953 זה מה שקיים פה תמיד. המאבקים האלה זה כנראה הסיפור של המדינה שלנו.
"המחזמר מדבר על כל הסטיגמות שטוחנים לנו במוח מגיל קטן. אשכנזים, מזרחים. זה כל כך לא רלוונטי וההצגה הזאת מוכיחה את זה", ממשיכה הוברמן. "אנחנו שחקנים, אנחנו לא רופאים למשברים לאומיים. רק מרפאים קצת את הלב. בהצגה הזאת ספציפית זה מגיע אפילו לאידיאה. לא נעים לנו להודות, אבל כשכל הקהל, גם המפגינים וגם התומכים, קם לשיר את 'לחיי העם הזה' פתאום כיף ביחד. בלי רוחות המלחמה".
"לדעתי זה מדהים והכי כיף בעולם שמדובר בהצגה שמתאימה לרוח התקופה", מסכם איתי לוי בחיוך נרגש, ולא סתם. זו הפרמיירה הראשונה שלו כשחקן בתיאטרון, ואין נחוש ממנו להיות ראוי לכבוד, דבר שניכר בעיקר כשהוא מככב על הבמה.
"הכול בסדר", הוא מרגיע ולא מוסיף יותר, אלא פונה במסר חשוב לקהל – "מה שהכי חשוב הוא שתבואו לראות הצגות".
