אין בכוחה של חרדת חלק מהמוחים כנגד הרפורמה המשפטית בכדי להסביר את ההתמכרות לגנרלים בדימוס המאפיינת את המצביע הישראלי בכלל, ובפרט את מצביעי המרכז-שמאל. דווקא בימים אלו יש להזכיר שוב את דבריו של הרצל בספרו " אלטנוילנד" שכמו חזה את העתיד: "אנו נכבד את הרבנים אך נבטיח כי מקומם יהיה בבתי הכנסת בלבד, כפי שמקומו של הצבא הוא בקסרקטינים".
אנשי צבא בדימוס הם כמו יתר בעלי מקצוע שונים: בחלקם מוצלחים יותר או פחות בתחום התמתחותם, קרי פיקוד והנעת גייסות למלחמה, הא ותו לא! כל יתרון המיוחס לדעתם בשלל נושאים ובפרט בענייני דמוקרטיה ומשפט מעיד יותר מכל על פגם דמוקרטי חמור, העשוי בקונסטלציה חריגה אף להוביל לדיקטטורה צבאית של ממש.
פרדוקסלית, מפלגות המרכז-שמאל האמונות על שימור ערכי הדמוקרטיה הליברלית מייחסות משקל משמעותי לנוכחותם של גנרלים לשעבר בשיח הפוליטי, חרף היות הפוליטיקה מבוססת על יחסי תן וקח ועל פשרות, ולא על סמכותנות ומונוליטיות מחשבתית.
לצעירים שבנינו, נדמה כי לא תיתכן חציית גבול דמוקרטית מצדם של אנשי צבא וביטחון משמאל וכי הכוחות המאתגרים את חוסנה של הדמוקרטיה מצויים אך ורק במחוזות הימין הקיצוני-דתי. דא עקא, המציאות העולמית מלמדת אחרת לחלוטין. המאות ה-19-20 ואפילו ה-21 רצופות בהפיכות צבאיות שיזמו של גנרלים היכן שרק חשו שנקראה בפניהם הזדמנות לכך.
הפיכות צבאיות היו דבר שבשגרה בכלל מדינות ערב, החל מהפיכת הקצינים החופשיים במצרים, עבור דרך שלטון נומיירי בסודאן וסדאם חוסיין בעיראק. דוגמאות נוספות אפשר לראות בשלטון החונטה הצבאית במדינות אמריקה הלטינית, בפרט בתקופת שלטונו הרצחני של פינושה בצ'ילה, וגם בניסיון ההפיכה של הצבא הטורקי ב-2016 כנגד ארדואן .
הגם שעד כה מעורבותם של גנרלים בפוליטיקה בישראל לא הייתה מלווה בשפיכות דמים או בשבירת כללי הדמוקרטיה באופן ישיר, היא בהחלט הייתה עשויה להתדרדר לשם. על קצה המזלג אזכיר את מרד הגנרלים בעיצומה של מלחמת העצמאות כתוצאה מפיטוריו של הראש המטה הארצי של ההגנה, ישראל גלילי, וכן את מרד הגנרלים ערב מלחמת ששת הימים בעיצומה של פגישת רה"מ דאז, אשכול, עם אלופי המטכ"ל.
סקירה קצרצרה של תולדות מעורבות גנרלים בפוליטיקה הישראלית מציגה ברובה תמונה עגמומית למדיי של כישלונות פוליטיים מהדהדים. דיי להזכיר את גנרלי הדור האחרון כמו ליפקין-שחק, מרדכי, מופז, יעלון, אשכנזי, ברק, אייזנקוט ואחרים, שהגיעו בתרועה גדולה וייצאו בקול ענות חלושה. עתה, במאבק נגד הרפורמה המשפטית, שוב ניצבים בחזית המאבק הדמוקרטי קשת של רמטכ"לים אלופים וראשי שב"כ לשעבר .
מה המשותף ל"לשעברים" הטובלים ידיהם בפוליטיקה ללא הרף? כולם תוצרים של מערכת סמכותנית לא דמוקרטית ונעדרי יכולת חשיבה ביקורתית בהיותם חלק ממנגנון בירוקרטי נוקשה ופירמידלי. רובם חווים עם שחרורם את הריק בין מעמדם הקודם כראשונים מבין לא שווים, לבין היותם אזרחים במערכת דמוקרטית בה קולם שווה ערך לקולה של גננת בצהרון או לקולו של אברך כולל.
דומה כי מאפיינם העיקרי הינו אלסטיות אידיאולוגית: לרגע הם אנשי ימין, וברגע שלאחריו יצטרפו למפלגת מרכז-שמאל. לעולם תמצאו אותם טוענים באותו להט וביטחון עצמי מופרז במרחב הפוליטי בו בחרו להתמקם תוך הפגנת מומחיות כביכול באינספור סוגיות חברתיות משפטיות וכלכליות ללא שיש להם שמץ של מושג יתר בתחומים אלו.
בעטיה של אותה גמישות אידאולוגית מוגזמת ניתן גם להסביר את המהפכים האידיאולוגיים המאפיינים אותם. לדוגמה, יצחק רבין ז"ל בתהליך אוסלו, תמיכת הקצונה הבכירה בנסיגה מלבנון (כשצורמת במיוחד העובדה כי עד למחאת האימהות היו אותם הקצינים גורם נלהב ומוביל של ההתבססות הישראלית בלבנון, תוך בניית קריירה צבאית מפוארת על גבה), וכמובן הובלת מהלך ההתנתקות ע"י אריאל שרון תוך התגייסות מלאה של רוב הקצונה בצה"ל בעבר ובהווה ,אשר תמכה במאותיה במהלך, בנלווה לציפוף שורות הדוק ועם הבטחות נחרצות ובלתי מוטלות בספק כי זהו המהלך הנכון ביטחונית ואין בלתו. לעיתים נדמה כי אמירתו של דיין בזמנו כי "רק חמור אינו משנה את דעתו" הפכה להיות נר לרגלי חלק מ"הלשעברים" מכל הסיבות הלא ראויות.
ולימינו: מיקומם המרכזי של אנשי ביטחון לשעבר בהובלת המאבק ברפורמה/הפיכה המשפטית מזיק מאין כמותו וגורם להקצנת השיח ולדחיקת הרוב לקצוות במקום למרכז. תופעה זו מעלה הרהורים נוגים על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית ההופכת את מנהיגיה הפוליטיים שנבחרו בקלפיות, לבובות נטולות עמוד שדרה הזקוקות לניהול מגבוה של אנשי ביטחון לשעבר הרואים כיעד את הכנעת היריב בכל אמצעי שהוא למעט בדרך של מו"מ ופשרה.
ביום שיידמו תופי המלחמה הפנימית הפוקדת את ישראל, טוב תעשה החברה הישראלית כולה לו תיפטר לאלתר מהחיפוש הנואל אחר פתרונות לבעיות האזרחיות שלה אצל ה"לשעברים". חלקם בוודאי מלאי כוונות טובות ובעלי זכויות רבות בשרות המדינה, אך רובם נטולי יכולת והרגל לפעילות מיטבית בחברה האזרחית הלא סמכותנית. לא ליד ברזל צבאית ולניהול "מלחמה" באויב מדומיין זקוקה כיום החברה הישראלית, אלא לחוכמת לב ואינטליגנציה רגשית, ולא פחות חשוב מכך, לצניעות .
