"הכול בכל מקום בבת אחת", שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, מציג עולם של יקומים אלטרנטיביים המתקיימים בו בזמן ומתפצלים זה מזה עם כל בחירה שאדם עושה בחייו. אוולין, גיבורת הסרט, היא זמרת מצליחה באחד היקומים, לוחמת קונג־פו מקצועית במשנהו ושחקנית קולנוע בשלישי. אבל ביקום הנוכחי היא מנהלת מכבסה כושלת, עומדת על סף גירושין, ובעיקר לא מצליחה לקיים מערכת יחסים תקינה עם ג'וי, בתה.
ג'וי, לעומת זאת, בת דור ה־Z, חיה בו בזמן את כל צורות החיים המתקיימות בכל היקומים. אבל על אף שכל האפשרויות פתוחות בפניה היא לא מסוגלת לדבוק באף אחת מהן אלא, כלשונה של אוולין, "נושרת מהקולג', עושה קעקועים וחושבת שהיא לסבית". דווקא מתוך השפע האינסופי היא חווה ריקנות תהומית. כי מה בכלל המשמעות של משהו, אם כל צירוף של נסיבות הוא בגדר האפשר?
משמעות היא דבר שנוצר רק על בסיס הבחנה והגבלה כלשהי. אתה יכול להיות משהו רק אם בתמורה תוותר על האפשרות להיות משהו אחר
משמעות היא דבר שנוצר רק על בסיס הבחנה והגבלה כלשהי. אתה יכול להיות משהו רק אם בתמורה תוותר על האפשרות להיות משהו אחר. זהות מבוססת על נבדלות ועל שלילה. מימוש עצמי ויצירתיות מגיעים מתוך עולם שיש בו חוקים ואיסורים. ואיך מעניקים משמעות, שואל הסרט, לדור שיש לו הכול מלבד גבולות? שלוש דמויות בסרט מציעות שלוש תשובות שונות לשאלה.
אסטרטגיה אחת מציע אביה המבוגר של אוולין, סבה של ג'וי. הוא מניח סכין יפנית בידה של אוולין ותובע ממנה להרוג כמה מן העותקים של בתה. להגביל ולצמצם את מרחב האפשרויות שלה. "אף אתה הקהה את שיניו". לפעמים זה בדיוק מה שילד צריך. לדעת שאילו היה שם לא היה נגאל, ולכן כדאי שיתאפס על עצמו ויתחיל להיות כאן. הסבא מזהה נכון את הבעיה, ואולי הפתרון שלו יכול היה גם להצליח, אבל אוולין לא מסוגלת לחתוך את מי שהיא בשר מבשרה. כזה הוא הדור שלנו, ילידי שנות ה־70, ה־80 וה־90. לעקוד את הילדים זה משהו שפחות עובד לנו. אפילו בברית המילה אנחנו רועדים כמו תינוקות. כאלה אנחנו, לטוב ולמוטב.
אוולין עצמה בוחרת אפשרות אחרת. לצלול עם ג'וי אל התהום האינסופית שלה, לאמץ את נקודת מבטה, ללמוד את השפה שלה. מתוך אמונה שזו תהיה הדרך לחולל אצלה שינוי, כאותו רופא חכם במעשה מהינדיק של רבי נחמן. כולם מזהירים אותה שזה לא יעבוד, שהתהומות של הדור הזה עמוקות מדי, אבל אוולין מתעקשת לנסות. והיא נכשלת כישלון חרוץ. גם כי היא אף פעם לא תצליח לגמרי להבין. העולם של ריבוי האפשרויות הוא עולם חיצוני וזר עבורה, והיא מתפרקת לרסיסים במקומות שג'וי זורמת בהם בטבעיות. אבל בעיקר כי מתברר שזה לא מה שהילדה שלה זקוקה לו. "אני לא צריכה שתהיי איתי בריקנות", אומרת ג'וי, "רציתי שתוציאי אותי מכאן, שתראי לי היכן נמצאת המשמעות".
הסרט כבר עומד להיגמר. הגיבורים והאויבים עומדים כשידיהם אוחזות איש בצוואר רעהו. ואז נכנס לתמונה לראשונה בעלה של אוולין, אביה של ג'וי. אני לא כל כך מבין מה קורה כאן, הוא אומר, אבל דבר אחד אני יודע: לא ככה מתנהגים. אדם צריך להיות אדיב, להתנהג בנחמדות, בהגינות. ודווקא המילים הפשוטות הללו מצליחות לעצור את הטירוף ומאפשרות לג'וי, כמו גם לאוולין, למצוא נקודת אחיזה פנימית ולסובב את הגלגל לאחור.
הקוד האתי האישי שלנו, סט ערכי הליבה שאנחנו מחזיקים, הוא נושא לא כל כך מדובר, אך הוא העוגן החזק ביותר של הקיום. דרך ארץ קדמה לתורה. אין בו תשובה פילוסופית מנוסחת היטב לשאלת החיים והיקום וכל השאר, אבל יש בו קווי מתאר לחיים בריאים ושמחים שמתוכם נוצרת משמעות. כמו עזרא סימן־טוב, גיבור "כעפעפי שחר" של הרב חיים סבתו, שאף הוא כמו אוולין עובד במכבסה שמסמלת את המעגלי והסיזיפי, ודרכי המוסר שהוא סופג מן הדרשות בבית הכנסת בונות אצלו יכולת להתמודד עם אתגרים דומים.
הרבה דרכים ישנן להעביר את המטען הזה. כנגד ארבעה בנים ואינספור סוגי הורים דיברה תורה. והן לא דורשות תשובות מורכבות או מבריקות, אלא תהליך ארוך של סיפור חוזר ונשנה גם למי שנראה כאילו הם כבר חכמים ונבונים ויודעים את התורה.
