הורה חכם מה הוא אומר? בלי לחץ; ליל הסדר לא צריך להיות מושלם; ובעזרת ה' עוד יהיו לנו הרבה סדרים יחד. ההורה החכם מוותר על הפקות פאר עם תיאטרון בובות בצורת חיילי פרעה ופרשיו, כי הוא מבין שהילדים נהנים בלילה הזה דווקא כשמתייחסים אליהם כמו למבוגרים. הפקות ובובות יש להם מספיק גם בזמנים אחרים. ההורה החכם יודע שליל סדר מוצלח הוא מתון ומאוזן, עם שירים – אבל לא יותר מדי, עם דברי תורה – אבל בלי לייבש, עם ילדים מרוצים – שמדי פעם עלולים גם להתלונן. ההורה החכם יודע שיש הורים עוד יותר חכמים ממנו – ההורים שלו; ושהמתנה הגדולה ביותר שהוא יכול להעניק לילדיו היא כמה שיותר זיכרונות מלילות סדר ששותפים להם שלושה דורות, ואולי אפילו ארבעה. אף ילד לא יזכור את החידות שהורדתם מהרשת והדבקתם על קרטונים בצורת מצות; כל ילד יזכור את סבא שר בשמחה "דיינו".
רוב האנשים הם הורים טובים הרבה יותר ממה שהם בני אדם טובים. פה ושם אפשר לפגוש במשפחות נוראיות ובהורים רשעים; למרבה המזל, הם נדירים למדי
הורה רשע מה הוא אומר? לא מאוד משנה מה הוא אומר, כי לא נקשיב לו. מה שחשוב הוא, מצד אחד, להודות שיש דבר כזה הורה רשע, ומצד שני גם לציין עד כמה הוא נדיר. בעולם שלנו מקובל להניח ש"אין דבר כזה ילד רע", אך שהורים מרושעים יש למכביר. נדמה לי שההגדה שוללת את שתי ההנחות הללו. לגבי הילדים, ההגדה מניחה שיש דבר כזה בן רשע. אכן, אין רבים כאלו. על שאלת "מה נשתנה" עונה ההגדה: "עבדים היינו" – כלומר, בפסוק המופיע בתורה בתור התשובה לשאלת הבן החכם. נקודת המוצא היא שכל ילד הוא חכם ולא רשע, עד שלא הוכח אחרת.
כך גם לגבי ההורים. מקובל מאוד היום להשמיץ את מוסד המשפחה. הרב יונתן זקס היה מספר עד כמה נחרד בצעירותו לשמוע את האנתרופולוג המהולל אדמונד ליץ' מכריז: "ודאי שהמשפחה איננה הבסיס לחברה הטובה; אדרבה, בסודותיה התפלים ובפרטיותה הדחוסה היא המקור לכל האי־נחת בחברה". זהו שקר, כמובן. נער הייתי גם זקנתי, וגיליתי שרוב האנשים הם הורים טובים הרבה יותר ממה שהם בני אדם טובים. פה ושם אפשר לפגוש במשפחות נוראיות ובהורים רשעים; למרבה המזל, הם נדירים למדי.
הורה תם מה הוא אומר? את ההגדה. ההורה התם איננו פילוסוף. הוא יהודי פשוט, שאין לו תובנות מיוחדות על יציאת מצרים, על מורשת הדורות או על חינוך ילדים. למרבה המזל, ההגדה של פסח נכתבה גם עבורו. לא חוכמה לתכנן לילה מוצלח של חינוך אינטנסיבי אם מי שיוביל אותו יהיה תמיד עילוי כריזמטי. הרי אפילו המוצלחים שבנו לא מתפקדים תמיד כהורים גאונים ועילאיים, ובדרך כלל רובנו הורים בינוניים וסבירים. ההגדה של פסח תוכננה בדיוק עבורנו, ההורים הטובים דיים. הכול כבר נמצא שם, ופשוט צריך לבצע את הוראות הבמאי: ההגדה מפעילה אותנו ואת ילדינו בדיבור ובשמיעה, באכילה ובריח, בשיר ובסיפור. לפעמים להורה התם יש אפילו יתרון על ההורה החכם, כי החכם נוטה לפעמים להפוך לחוכמולוג. הוא מעמיס יותר מדי על ההגדה, שהיא עמוסה למדי גם כך. כשזוגות מתייעצים איתי איך כדאי לשדרג את מעמד החופה שלהם, אני אומר להם שהחופה הבסיסית היא כל כך גאונית ויפהפייה, עד שכל הוספה עליה היא בעיניי כמו להדביק פרוסות מלפפונים על עוגת קצפת. כך גם בליל הסדר: שום תוספת חדשנית ללילה הזה לא תצליח להתעלות לדרגתו.
הורה שיודע רק לשאול. זו כבר קצת בעיה. זהו ההורה המסרב להתבגר; זה שאינו מבין שהוא כבר לא ילד. הוא מתפקד בליל הסדר כדובר האופוזיציה, זה ששואל רק שאלות מתריסות ומתנגחות, כאלו שאפשר לצפות שיעלה ילד מתבגר, אך פחות הולמות כאשר הן באות בצרורות מפי אביו. כשאתה ילד, אתה יכול להתמרמר על הצורך לצחצח שיניים פעמיים ביום, אבל בגיל ארבעים זו כבר תלונה אינפנטילית. שאלות של סקרנות ואהבה הן מבורכות בכל גיל, אך שאלות של התרסה הן חינניות רק מפיו של ילד. יכול להיות שההגדה ארוכה מדי לטעמך, או לא מספיק שוויונית, או לא מעודכנת, או חוזרת על עצמה. אך בליל הסדר אתה לא מתפקד כמבקר הגדות, אלא כהורה. כדאי לחפש את הפינות בלילה הזה שאליהן אנחנו מצליחים להתחבר ולהדגיש אותן. כדאי לזכור שיש מי שמתבונן בנו בציפייה בעיניו הגדולות מלמעלה, ויש גם מי שמתבונן בנו בהערצה בעיניו הקטנות מלמטה.
