יום אחד היה לילה. עם רדת החשכה ניגשתי לעבר ארון הכביסה שאיים להתפקע מתכולתו, והתבוננתי בבגדים הסרוחים שבצבצו ממנו. פה חולצה עם כתם שמן, שם ציפה מהסוג שהופך במכונה לבית כלא של גרביים ותחתונים. לעולם לא אגיע לתחתית, חשבתי לעצמי. לא זוכרת מתי ראיתי אותה לאחרונה. יש בתחתית הזאת בגדים עוד מהפלישה לנורמנדי. האם אי פעם אזכה לראות אותה שוב?
ואז, אנל'א יודעת מה תפס אותי, החלטתי שהשבוע אני מגיעה אליה. אז הלכתי למטבח, הוצאתי חמש שקיות זבל ענקיות, דחסתי את כל הבגדים לתוכן, העמסתי על האוטו ונסעתי למכבסה. כעבור יומיים, כשהכביסה חזרה לה מקופלת וריחנית, הלב שלי התרחב. ולרגע יכולתי לשמוע בגדים מלמדים שירתם ולהרגיש איך הכול בחיים מתוקתק ובא על מקומו בשלום.
אבל התחושה הזו נמשכה בדיוק רגע, כי כעבור כמה שעות שוב החלה הכביסה להיערם ושוב הבנתי שהעבודה הזאת בעצם לא תיגמר בחיים. לנצח אהיה במרוץ נגד התחתית, ותמיד ייערמו בה בגדים שאני לא מספיקה להגיע אליהם.
אני תמיד אומרת שאינני זקוקה לפסח בשביל להרגיש את ההחמצות של חיי. אני מלכת הפומו. שנים שהתפיסה הזאת ניהלה אותי
ומפה לענייני פסח: אין שאלה שמפחידה אותי יותר מאשר "מה התוכניות שלכם לחג". זו שאלה שמאגדת לתוכה את כל מה שמלחיץ אותי. כל מה שמכניס אותי למתח ועייפות ומעורר בי תפילה שמישהו ירדים אותי לפני ויעיר אותי אחרי, במימונה. הלחץ להציג כל הזמן את תוכניותיי ולדאוג שהן יהיו מספיק מעניינות ומעוררות פליאה ניהל אותי במשך שנים.
אבל החודש קרה לי משהו. שיחיה שאל אותי מה התוכניות שלנו לפסח וציפה לשמוע כרגיל תשובה סדורה. הרי בימים כתיקונם אני סוגרת כבר בחנוכה את ענייני פורים. "האמת, לא מעניין אותי", עניתי במפתיע, "נרצה – נצא, לא נרצה – לא נצא. אין לי כוח לתכנן שום דבר".
"מעולה", הוא ענה. "מתאים לי".
באותו רגע הבנתי שזה לגמרי שלי, הסרט הזה. את שיחיה ממש לא מעניין איפה אנחנו ומה נעשה, הוא פשוט זורם אחרי ההנחיות. הוא מסוגל ליהנות בבית בדיוק כמו שהוא נהנה בחוץ, ועם אפס רגשות אשם או דפיקת חשבון למישהו.
ואני? אני קצת אחרת. אני תמיד אומרת שאינני זקוקה לפסח בשביל להרגיש את ההחמצות של חיי. אני מלכת הפומו. שנים שהתפיסה הזאת ניהלה אותי. תמיד הרגשתי שאיפשהו, שם בחוץ, יש מסיבה טובה יותר. אבל מגיע כנראה איזה שלב בחיים, ואולי זה קשור לעובדה שתכף אני מחליפה קידומת, שכבר שום דבר לא מעניין אותך. את עייפה מהכול. וכמו הכביסה הזאת, שלא משנה כמה תחסלי אותה היא תמיד תיערם, את מבינה שהרצון להדביק את הקצב לעולם לא יבוא על סיפוקו.
אלא אם כן את מחליטה לפרוש מהמרוץ, ופתאום מגלה שדווקא נחמד שם מחוץ למטריקס. לאורי אורבך הייתה איזו מעשייה שנהג לספר, על אחד שנסע עד להרי ההימאליה כדי לפגוש את הגורו הישיש שאמר שהחיים הם כמו גויאבה. הוא עלה הרים, ירד בקעות, טיפס על חבלים, חצה נהרות, בסוף מצא אותו. כאשר נפגשו ניגש אליו בהתרגשות ושאל: "אמור לי, מורה יקר, למה בעצם החיים דומים לגויאבה?" הרהר הגורו הישיש קלות וענה – "טוב, אז לא".
לפני שבועיים אירחנו זוג חברים לסעודה שלא בדיוק הספקנו להיערך אליה. היה אוכל, אבל לא הרבה כמו שאנחנו רגילים להכין, ובלי שופוני. בהתחלה עוד חשבתי להתנצל, אבל אז אמרתי לעצמי – הם מכירים אותנו כבר איזה עשור. אז לא תהיה ארוחת גורמה. הם עדיין יישארו חברים שלי. כשאמרנו להם את זה הם צחקו ואמרו: "איזה כיף, שנים אנחנו מחכים שמישהו יוריד את הסטנדרט. חלום שלנו לארח אנשים עם סלט ועוף בתפוחי אדמה".
ככה ישבנו כל הארוחה. עם קינוח שלא הכנתי ועם סלט ממה שהיה במקרר, וסעדנו את עצמו לצחוק, תוך כדי שאנחנו משתעשעים בפנטזיה לקיים תחרות בשכונה מי זורק יותר.
בגיל 20, כשאת מנסה לבסס את העוגנים בחיים שלך, הכול נראה חשוב וקריטי. איפה תגורי, במה תעבדי, כמה ילדים יהיו לך, מי חבר שלך, מי לא, מי מזמין אותך, מי לא. אבל מגיע שלב שבו את מרגישה שהמרוץ הזה לא יכול להמשיך לנהל אותך. ואז מתחילה התקופה הבאמת נפלאה בחיים, שבה את מפסיקה לשים על העולם. ואת נהיית כמו הזקנה הזאת שמתפרצת לתוך מעבר חציה וצועדת בעצלתיים בזמן שכל הנהגים מתפוצצים מעצבנות, ולא אכפת לה שכולם מחכים לה. לא אכפת לה מה אומרים עליה. היא ראתה כבר הכול בחיים, והיא יודעת שיפנו לה את הדרך.
