אני מניח שרוב הקוראים לא ממש זוכרים את הטור שכתבתי פה לפני שנתיים לכבוד חג הפסח. אבל אני יודע ומכיר כמה שזוכרים אותו בוודאות, מהסיבה הפשוטה שהטור ההוא שינה להם את החיים. ואני ממש לא עף על עצמי או משהו, בדיוק להפך. הבנתי שלסיפורים יש כוח גדול הרבה יותר מאשר לבני אדם. והסיפור שלפני שנתיים הוא ההוכחה הכי טובה לזה.
סיפרתי בטור ההוא על סגולה לשידוכים שמישהו הציע לי ואני – למרות שהייתי ציני והמוחין שלי היו שקועים עמוק בצרות האופקים הליטאית – ניסיתי את הסגולה ההיא בעיקר כי לא היה לי כבר מה להפסיד, ולמרבה הפלא והתדהמה, התארסתי ממש ביום שהסתיימה הסגולה. פלא פלאים. שנה אחר כך שיתפתי כאן בטור שתי תגובות שקיבלתי (מתוך רבות) על טור הסגולה ההוא. תגובה אחת מקורא שהתאכזב מאוד לגלות שאני משתף פעולה עם תופעות רדודות ותגובה נוספת מקורא אחר ששיתף אותי בזה שהוא ניסה גם את הסגולה המדוברת והיא עבדה לו! פלא פלאים.
עכשיו תראו. למדתי דברים מאוד מעניינים מהעניין הזה. למדתי איך אנשים מגיבים לסיפור, למדתי שלסיפור יש כוח מעבר לאסקפיזם שהוא, למדתי שסגולה או אמונה או תקווה עובדות בעיקר בתת־מודע שלנו, שמאפשר לנו לדמיין לרגע מציאות אחרת בהתגלמות של פעולה. אז בקיצור, אני רוצה להמשיך את המסורת ולספר הפעם סיפור נוסף מעדות נאמנה על סגולה בדוקה ומנוסה לשידוכים.
מעשה שהיה כך היה, עם בחור יקר ששמו שלמה קורזים. והשלמה הזה היה בחור שחום עם משקפיים עגולים וזיפים קצוצים שהוא תמיד דאג להשאיר. הדבר ששלמה הכי אהב בעולם היה מוזיקה, אפילו שגם בלימוד הוא לא היה פראייר והיה נוכח כמעט בכל הסדרים, ולמד עם חברותות קבועות ורציניות. אבל חוץ מלימוד, שלמה היה מנגן טוב בגיטרה שירים של לאונרד כהן ושל כנסיית השכל ומדי ערב כשהיה יוצא עם האם־פי שלו להליכה, הוא היה שומע מוזיקה באוזניות וליבו היה מתמלא בנחת.
אבל אז, ערב אחד שלמה הסתכל במראה הסדוקה בחדר ולפתע הבחין בשערה לבנה מבצבצת בצד ימין של הראש שלו. ליבו של שלמה נשבר. הוא נזכר שבעוד שבועיים וחצי הוא חוגג יומולדת עשרים ושש ורוב חברי הוועד שלו כבר נשואים ולשימי טייטלבוים אפילו נולד בן שלישי בשבוע שעבר. שלמה נעל נעלי ספורט ויצא להליכת הערב שלו בלי הנגן ובלי מצב רוח ועם בור שחור בלב. הוא הלך והלך והרחיק לכת עד שהגיע לגן הפעמון ושכב על הדשא והסתכל לכוכבים. כעבור איזה זמן הוא קם, ניער את בגדיו והתחיל לחזור לישיבה, אבל אז ראה שני גברים בסרבלים כחולים תולים מודעה ענקית על לוח מודעות עירוני: ״יש שמיים מעליי״ אביב גפן ואביתר בנאי במופע משותף במוזיאון ישראל. בעוד חודשיים וחצי. ושלמה כל כך אהב את אביב גפן וכל כך אהב את אביתר בנאי וכל כך רצה לראות את המופע המשותף שלהם אבל חשב על זה שאין לו עם מי ללכת וזו לא צורה לבוא להופעה כזו לבד.
הגברים בסרבלים הכחולים סיימו לתלות את המודעה ושלמה נשאר לבהות בה עוד כמה רגעים והסתכל בעיניים של אביב ושל אביתר וראה שם את אותו עצב עמוק ולפתע שמע אותם מדברים אליו, שלמה אתה רוצה שינוי? אתה רוצה לצאת מזה ולקנות מתנות לכולם? אז קדימה! תעשה את זה! ושלמה שלף מהכיס את הפלאפון שלו, התקשר למוקד מכירת הכרטיסים והזמין שני כרטיסים בשלוש מאות שקל, בבחינת מעשה של אמונה.
שבוע אחר כך באיזה בוקר אבא שלו התקשר והציע לו שידוך למרות שאבא שלו אף פעם לא הציע לו הצעות לשידוכים. שלמה היה סקפטי אבל חשב שאין לו מה להפסיד. הוא נפגש עם מיכל בפעם הראשונה בלובי של ״וולדורף אסטוריה״. הוא והיא הסתכלו סביב על כל התפאורה המוגזמת וצחקו. יש משהו כל כך מוזר בפגישה ראשונה. והם המשיכו לפגישה שנייה ואז שלישית ואז רביעית ובפגישה החמישית הם עברו ליד גן הפעמון. אביב גפן ואביתר בנאי הסתכלו עליהם מלוח המודעות ואיחלו להם בהצלחה. מיכל אמרה ספק לעצמה ספק לשלמה, יואו, איך בא לי להיות בהופעה הזו. ושלמה אמר, יש לי כרטיסים. ומיכל הסתכלה עליו ואמרה, די נו. אתה צוחק עליי. אבל שלמה לא צחק, כלומר הוא כן צחק, אבל צחוק כזה שצוחקים רק כשקורים ניסים. אחרי ההופעה, שלמה הסתכל על מיכל בעיניים ושאל אותה אם היא רוצה להתחתן איתו. מיכל הסכימה.
למדתי איך אנשים מגיבים לסיפור, למדתי שלסיפור יש כוח מעבר לאסקפיזם, למדתי שסגולה או אמונה או תקווה עובדות בעיקר בתת–מודע שלנו, שמאפשר לנו לדמיין לרגע מציאות אחרת
