אני לא יורדת לסיני בין מאי לספטמבר. גם לא לאילת. פעם אפילו רציתי להציע לביטוח לאומי לתת לי קצבת קיץ. וזה רק על הטמפרטורה, בלי עבודות פרך.
אני מנסה להגיד שדקה (!) לא הייתי שורדת במצרים. שלא לדבר על 400 שנה. פלוס 40 שנה במדבר. אבל כל הקטע הזה של ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״? הוא אמיתי, אמיתי לגמרי. כל אחד והמצרים שלו. וכל אחד וקריעת ים סוף שלו. א־לוהים יודע כמה מצרים משל עצמי יש לי, גם בלי לבנות פירמידות בחום של עגבנייה בטוסט.
חשבתי לעצמי שלהכניס את הרגל לתוך המים, זה אולי הדבר הכי קשה ומפחיד, קשה אפילו יותר מלהישאר במצרים המוכרת. מה גם שאני לא יודעת לשחות, ומה אם אטבע?
אבל יש מצב שברגע שמחליטים להשאיר את מצרים מאחור וקופצים לתוך המים – ניסים קורים והים נפער לשניים. אני עוד לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה, אבל בינתיים הרמתי את הרגל הראשונה. הלוואי שנצא כבר, חג שמח.
