איש לא יערער על כך ששר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן גילו אומץ לב ומסירות רבה לרעיון הרפורמה המשפטית והובלתה במשך שלושה חודשים, שללא ספק היו עבורם מלאי אתגרים וקשים מנשוא. הם ספגו התקפות רבות ולא מצמצו, גם כאשר השוו אותם לגרועים שבאויבי ישראל בכל הזמנים, האשימו אותם בפאשיזם ונאציזם, קראו להם דיקטטורים והתגרו בבני משפחותיהם.
השניים ביקשו להנהיג רפורמה חיונית מאין כמוה. במדינה שבה הרשות המחוקקת המציאה את עצמה מחדש כמנהיגת-על, שבה הדיקטטורה השיפוטית רק העצימה את כוחה מול החלשתן של הרשות המחוקקת והמבצעת, היה צורך דחוף באנשים אמיצים שיעמדו מולה ויאמרו לה "עד כאן!". בית המשפט העליון המשבט את שופטיו – (ואת זה אמרו לא לוין ולא רוטמן אלא שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני שהחליפה מפלגות ואידיאולוגיות עם חילופי מזג האוויר), המתנהל כמשפחה אשכנזית סגורה (וגם את זה לא הם אמרו אלא אבי המהפכה החוקתית, נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק, בכבודו ובעצמו), הממציא חוקה יש מאין, חייב לעבור שינויים דרסטיים ולבשר על החזרת מדינת ישראל למהות הדמוקרטית השפויה שבה התנהלה במשך שנים.
סעיפי הרפורמה השונים, בין אם מדובר בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בין אם בשינוי חוק היסוד המאפשר לבטל החלטה שיפוטית הפוסלת את חוקי הכנסת, או בביצורם של חוקי היסוד מול גחמות שופט זה או אחר וראייתו הסובייקטיבית מה סביר בעיניו ומה לא, הם ראויים וחשובים. במדינה מתוקנת כלל לא היה בהם צורך, אלמלא איבדה את דרכה הרשות השופטת ועמה מערכת הפרקליטות ההזויה שהתפתחה כאן, ויחד איתה את אמון הציבור.
השניים אינם אחראים למחאה שהתפרצה והגיעה לממדים מפלצתיים חסרי תקדים. הרי ברור שאין זו מחאה נגד הרפורמה המשפטית אלא עוד ביטוי לשנאה העמוקה המטופחת במשך שנים נגד הימין, המתנחלים, הדתיים, החרדים וכל מה שלא שמאל, ולתסכול הגדול מההפסד בבחירות. כמו בפרסומת של "אוסם" לשקדי המרק – "המרק הוא רק התירוץ" – כך גם כאן הרפורמה היא רק התירוץ. יש כאן תהליכים עמוקים מני ים שכלל אינם קשורים לרפורמה.
אלא שעתה, אחרי השהיית החקיקה, דבר שככל הנראה מסמן את קבורתה הסופית, לפחות במתכונת שבה חפץ הימין, הגיע הזמן לחשבון נפש. והשניים העיקריים שחייבים בחשבון הנפש הנוקב הזה הם שני מובילי הרפורמה הנ"ל. לא רק משום שכשלו בהעברתה, אלא בעיקר משום הדרך המאוד לא חכמה בה התנהלו.
בימים הנוראים נוהגים לומר "על חטא שחטאנו לפניך" ולפרט סדרה ארוכה של חטאים. רוטמן ולוין צריכים להכות בחוזקה על חזותיהם בעיקר כאשר יגיעו ל"קלות ראש", אך גם ל"בעיניים רמות" ואף ל"בטיפשות פה". הם הסתערו על החקיקה בריצת אמוק, ללא כל תכנון אסטרטגי, ללא הקמת מערך הסברה ובעיקר ללא מחשבה ושכל. הם אלה שסיפקו למתנגדים את שלל הכלים ואת כל הסיבות שבעולם לצאת לרחובות.
הבוחר האמין ורצה ששליחיו יבצעו את אשר הבטיחו ויגשימו את חלומותיו בשום שכל, ולא שינהגו כילדים שהוריהם שכחו אותם בחנות צעצועים. במקום להניח לאופוזיציה להתקפל לתוך עצמה בהיברנציה של הפקת לקחים וליקוק פצעים, הם נהגו בשיכרון כוח ובדורסנות שאין בה חוכמה – ובמו ידיהם עוררו אותה, ניערו אותה והפיחו בה רוח חיים ורוח קרב שמעולם לא הייתה לה.
וכי מה היה קורה לו שר המשפטים היה נמנע מאותה מסיבת עיתונאים רהבתנית, ולא היה תוקע את סעיפי הרפורמה כצנינים בעיניה של נשיאת בית המשפט העליון ועמה האופוזיציה כולה – במקום לפעול בשקט ובתבונה, להוביל אותה צעד אחר צעד, באופן מדוד, חוק חוק, פרה פרה. מן הקל את הכבד. לקואליציה היה את כל הזמן שבעולם והרוב בכנסת הרי מובטח. הבוחר העניק לה ארבע שנים פלוס לעשות זאת. מה בערה השעה?
רוטמן, ניהל את ועדת החוקה כפיל בחנות חרסינה, אולי בשל ניסיון פרלמנטרי דל למדיי. דומה היה שהוא פשוט נהנה להתסיס את חברי האופוזיציה ולהוציאם מכליהם. נכון הוא שהקואליציה הקודמת, האופוזיציה דהיום, התנהגה באופן מחפיר לא פחות ורמסה את הליכוד ואת יתר המפלגות ברגל גסה, אבל נקמה אינה תוכנית פעולה. מה גם שכולנו זוכרים עדיין כיצד התנהגה חבורת נתניהו כלפי ממשלת בנט ורדפה את ניר אורבך או עדית סילמן אל תוך בתיהם. יו"ר בעל ניסיון והבנה פוליטית עמוקה היה יודע להוביל את המהלכים נכוחה. דבר לא היה נגרע מכבודו לו אפשר לנציגי האופוזיציה ומערכת המשפט להשמיע את קולם ולפרוק את מצוקותיהם מבלי לקטוע ,לשסע ולסלק אותם מהחדר. זאת גם אם הדבר היחיד שעשו הוא לדקלם את דף המסרים של הנשיאה חיות או של היועצת בהרב-מיארה, המתנהגת אף היא כאחרונת הפוליטיקאים. מנהיג שנוהג כבוד ביריביו לעולם אינו מפסיד.
זה היה כישלונם הגדול. במו ידיהם הביאו להרס הבניין ולאובדן הסיכויים שאי פעם תהיה כאן רפורמה במערכת המשפט ושבית המשפט יחזור אי פעם לממדיו הטבעיים והנכונים. התנהלותם תהיה בכייה לדורות.
קצרה בינתם מהבין שכאשר מטילים פטיש בן חמישה ק"ג בקיר, הקיר עלול להיות חזק דיו כדי שההדף שתקבל יהיה גדול לא פחות. נכון הוא שהתגובה הפתיעה בעוצמתה ומה שנראה בתחילה כעוד מחאה שכבר ראינו כמותה בעבר, הפכה למשהו מפלצתי. אבל זה בדיוק מה שמצופה ממנהיגים: לצפות פני עתיד ולכלכל את מעשיהם מול כל התפתחות אפשרית, לשקול ולהעריך את המצבים השונים ולא להגיע למצב שאליו הגענו היום, כאשר השנאה גאתה והרפורמה נקברה.
האחריות רובצת גם על ראש הממשלה נתניהו. מי כמוהו יודע מה עושות הצהרות רהב למחנה היריב. ההתנפלות שלו ושל הליכוד על המגזר הערבי בבחירות 2019, במסגרתה ניסו לחוקק את חוק המצלמות בקלפיות במטרה מוצהרת למניעת זיופים כתופעה מגזרית מובהקת, או ההתבטאויות שלו כלפיהם, הביאו לאחוזי הצבעה אסטרונומיים בציבור הערבי ולמספר חסר תקדים של מנדטים למפלגות אלה.
למען האמת, הימין, ובמיוחד נתניהו, לא ידע מעולם לשלוט. הוא אמנם ניצח שוב ושוב בבחירות אבל תמיד הקיף את עצמו באלמנטים שמנעו ממנו לממש את שלטונו. פעם קראו לאלמנטים הללו ציפי לבני, פעם אהוד ברק ופעם משה כחלון. תאמרו שאין ברירה בהיעדר רוב קואליציוני, הבעיה היא שתכונת ההרס העצמי הזו השתלטה גם כאשר הייתה ברירה. עתה הוא מצטייר כמי שאיבד שליטה, והטלת האחריות על היועצת המשפטית לממשלה שסירסה אותו היא תירוץ בלתי מתקבל על הדעת.
ממשלת ה"ימין על מלא" שקמה כעת, אכזבה לא רק בתפקודה אלא בעיקר בשל הרכבה הקטסטרופלי. בהיעדר עוגן ימני דתי ממלכתי, דוגמת התפקיד שמילאה המפד"ל ההיסטורית וממשיכיה בממשלות ישראל, הופקרה החזית בידי מפלגות קיצוניות וחרדיות, שלא מוכנות לשים את טובת המדינה נגד עיניהם אלא לדרוש לעצמם עוד ועוד, כספים, ג'ובים, פיצולי משרדים וחלוקת שלל בלתי נשלטת. וכשחברי הקואליציה מתחרים זה בזה מי יציע חוק יותר מושחת ויותר הזוי, אין לממשלה כזו כל סיכוי לשרוד.
כמי שהיה עשרות שנים כתב פרלמנטרי בכנסת, אני לא מתקשה לקבוע כי ההסתערות החקיקתית של ימינו היא חסרת תקדים. היא יוצרת את הרושם שיש ממש בטענה שההתערבות הזו אכן מסכנת את הציבוריות הדמוקרטית בישראל. שלא הרפורמה מסכנת אותה אלא ההזיות שמנסים לכפות על המדינה אנשים שאיש אינו יודע מאין באו ומה הם עושים היום בכנסת.
הדבר הנכון הוא שלוין ורוטמן יתפטרו כעת מתפקידיהם ויניחו לאחרים לנהל את ההידברות על הרפורמה לאחרים. זוהי שעת רצון שאם נחמיץ גם אותה, יקיץ הקץ על שלטון הימין לשנים רבות. ועל זה לא נסלח להם, לא נמחל להם, לא נכפר להם.
