הלילה נגיד לבננו ולנו. הלילה נספר את הסיפור שכבר סופר, ואולי נגלה אותו מחדש מזווית אחרת. מותאמת מציאות, מותאמת אווירה. הלילה נעביר לדור הבא פעם נוספת את הסיפור שלנו, שלו. איש־איש וביתו, איש־איש ונקודת מבטו. אולי הבן הזה שלנו, הילד שבנו, יבין משהו חדש שלא נתן אליו ליבו קודם. עכשיו כשהוא קצת יותר בוגר, קצת יותר מפוכח. קצת יותר קשוב, אבל גם הרבה פחות. הוא ייקח את הסיפור הזה שלנו בטוב או ברע, בתסכול או באהבה, ויפרש אותו בדרכו, בכלים שלו. בכלים שגיבש לצד הכלים שאנחנו נתנו לו כשהבאנו אותו עד הלום. הוא יראה את הקולות וייחשף לתכנים, בין אם יקשיב ובין אם לא יקשיב למה שנגיד לו. אנחנו? אנחנו הלילה הזה נקיים מצוות הגדה. אנחנו נספר ביציאת מצרים, ואולי אפילו נספיק לגעת קצת בסיפור הכניסה לארץ. נזכיר לדור הבא ולעצמנו שזה לא קרה בבת אחת, לא באמת. זה לא שפתאום קם אדם בבוקר, החליט שהוא עם והתחיל ללכת. זה היה אחרת לגמרי. מיוסר יותר, עלוב לעיתים, קשה.
זה התחיל בכלל מסיפור משפחתי, פרטי. לא מהסוג המעודד, המתלכד תחת סיסמת "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". להפך, זה סיפור שמהרגע הראשון היה מאוים במלחמת אחים. עשרה מול אחד, אחד מול עשרה. המון חשדנות הייתה שם, והמון ספקות וכעס, ואולי אפילו יצר נקמה. והיה גם איחוד מאוחר, אבל כמה רעב ודכדוך, כמה ייסורים עברו על כל הצדדים עד לחיבור מחדש. וכמה ויתור ואהבה. כי הייתה שם גם עין טובה. בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין טובה ורכה וחומלת. נקודת מבט היסטורית של האיש המושל בכל ארץ מצרים, שהיה מסוגל להביט ממעוף הציפור ולהבין את התמונה כולה. נקודת מבט של "לא אתם שלחתם אותי הנה", שאפשרה מחילה והתחלה מחדש.
עד שבא דור שלא ידע את יוסף. לא ידע את העוול, ולא את הייסורים ולא את הוויתור ולא את העין ההיסטורית הטובה. הלילה נגיד את זה, הלילה נדבר. נספר סיפורה של שפחה וסיפורו של עבד. לא ברפובליקת גלעד, אלא בארץ גושן בפאתי מצרים העתיקה. סיפור שחיבר אותנו יחד לסבב ראשון של ייסורים לאומיים, לגורל משותף. גם אז הדמוגרפיה עמדה בלב הוויכוח, בלב האימה. גם אז הפחד והזרות הובילו את המאבק נגד העם שאך לא מכבר היה בסך הכול משפחה. מסובכת, מסוכסכת, אבל משפחה. והפחד ההוא, פן ירבה, הציב הנחת יסוד שגויה. תפיסה של מיעוט־לעתיד שחושש ממיעוט־בהווה שיתווסף על שונאיו, שיילחם בו עד חורמה.
ועכשיו, בסבב הזרות הנוכחי, בחשש הדמוגרפי ובמאבקי השליטה וההשפעה, עכשיו אולי נצליח לכתוב סיפור אחר. אולי נשכיל לפחד פחות, להתחשב יותר. להפעיל את המוח היהודי, המשביר לכול, לבניית סטטוס־קוו חדש, אמנה מחברת של כל הקצוות. אולי הפעם נתפנה מבעוד מועד לדבר. להגיד.
ובתוך גל האיבה שאנחנו מצויים בו, טוב נעשה אם נעצור לרגע לבדוק מה הגדנו עד היום. מה הביא לשנאה שמביאה לפחד שמביא לאלימות. מה סיפרנו לילדים שלנו על האחרים, ועל מה גידלנו אותם. מה אמרו האחרים עלינו. איך כימתנו מגזרים שלמים לסטיגמה עכורה אחת, איך סימנו בבוז וברשעות קבוצות שלמות לעמדת הרשע, זה שכבר לא מברר ולא מעניין אותו לשאול, כי ככה גידלו אותו. ככה גידלנו.
מה הגדנו לבננו? האם קראנו לו תינוק שנשבה, ואולי משיחי והזוי? כינינו אותו טפיל ואוכל חינם או חמורו של משיח? ואולי מזרוחניק ואולי עגלה ריקה? מה סיפרנו לילד הזה שלנו עליכם, ומה אתם סיפרתם עלינו? ביום הזה אולי נצליח לשנות את ההיגד. כן, דווקא עכשיו. לקיים מצוות והגדת לבנך בהידור חפץ־חיימי כזה שמודד את המילים. חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וחייב הוא לספר ולהגיד את ההיגד הזה בזהירות הראויה. עליו, על העם קשה העורף הזה שיצא ממצרים עם טראומת עבדים לאומית שלא יודעת את נפשה. חייב אדם להגיד את זה נכון ומכבד. להגיד אחרת, ללא דיחוי. הלילה, נגיד.
תאונת מלתחה
יום אחד קרעים הפכו להיות מודרניים. סליחה, אופנתיים. אותו כשל מביך שדרש סתימה בדמות טלאי תפור היטב, זה שסימן אביונים והומלסים נטולי יכולת, הפך לפריט חובה בארונו של כל צעיר מעודכן. ומה שהתחיל בקרע לא מתוכנן, שודרג להתרסה מרדנית, ומשם נסללה הדרך לעיצוב יוקרתי של מותגים מובילים. בעיטת הנעורים בשיטת "עשה זאת בעצמך" הפכה לתצוגת נוכחות בעלות צנועה של 350 שקלים לזוג מכנסיים. ג'ינס שובב שאף בן נוער לא יכול להרשות לעצמו לרכוש, אבל גם לא להחסיר. וכך הפך לו הקרע מאות קלון לאות כבוד. וקרע, אפילו קרע, כשהוא הופך לאופנה, הוא פחות מאיים. זה חלק מאיתנו, חלק מהעניין. הקרע המסוגנן הוא־הוא השלם. כשגם האמהות הצטרפו לטרנד, העוקץ הוסר מהמרד השיקי והצעירים ברחו ממנו מהר יותר משברחו מפייסבוק אחרי הלייק הראשון שקיבלו מסבתא. ללא אזהרה מוקדמת האופנה שבה והתחלפה, משאירה מאחור כמה פרטים בודדים שעדיין מתחזקים את המסורת – אניני טעם וכאלה שלא יודעים לשחרר.
אתה צריך להיות אמיץ במיוחד כדי לגדול בתוך קרע ולהגיד שאתה לא חלק מהעניין. אתה צריך להיות בעל כושר עמידה כדי לצאת ממסלול האופנה המקובל ולהכריז שלמען האמת, הקרע הזה לא כל כך מחמיא ולא באמת יפה. הרבה יותר פשוט לזרום עם האווירה שסביבך מאשר להודות בפה מלא שדרך הקרעים נכנסת רוח רעה וקרה. שהתפרים מתחילים להיפרם ללא שליטה, לאו דווקא במידה שהתכוונת; לא תמיד כפי שציפית שהקרע ייראה. כזה בדיוק הוא הקרע שלנו, הבלתי נתפס, העקשן להחריד. איומה קריעתנו כקריעת ים סוף, והלוואי שבצד השני של המים יישארו לנו כוחות להתאגד.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
