בבליל הבלגנים שבין הפגנה להפגנה, בין הצהרה למחאה, קבוצות הוואטסאפ הרבות שלי געשו. כל אחת מהן הפגיזה כמות הודעות שנתית בתוך פחות משעה, עד שכבר היה קשה לעקוב ולהבין מי בעד ומי נגד, מי הולך ומי נשאר ולמי יש במקרה כמה גזרים וספוג הפלא מיותר.
ובין כל אלו, בלא מעט מהקבוצות עלתה אחת לכמה זמן הודעה בסגנון “אני לא רואה חדשות, זה עושה לי רע". או אפילו “עזבו שטויות, הכול טוב, השמש יצאה וזה זמן מצוין לטיולים".
במאמר מוסגר אציין שבכל קבוצה יש תמיד אחד או שניים שינסו בכל מאודם להרגיע את הרוחות באופטימיות חסרת תקנה, ואולי אפילו מדומיינת. הרבה פעמים זו דווקא אני, שמסרבת להתרגש ולקחת ברצינות בעיות כאלה ואחרות. דואגת להוריד לכולם את החשק לריב ואולי במקביל גם עולה להם על העצבים.
בשלב הזה של המשבר, הודעות ההרגעה הרגיזו אותי מאוד. לא אהבתי את הניסיון להשקיט קולות מבוהלים, לא אהבתי את ההתעלמות מהמציאות
אבל בשלב הזה של המשבר, ההודעות האלו הרגיזו אותי מאוד. לא אהבתי את הניסיון להשקיט קולות מבוהלים, לא אהבתי את ההתעלמות מהמציאות, את הדרישה ממני להאמין שאני רואה מציאות עקומה ובעצם המציאות מושלמת וכל מה שצריך הוא להחליף משקפיים.
זה הרגיז אותי במיוחד כי זה לא היה נכון. בזמן שאנשים פשוט כיבו את המסך ולא נתנו לקולות התקשורת לחדור למרחב שלהם, באמת התרחשה מהומה בחוץ.
לאחר תקופה של כחודשיים שבהם החרדה שלי כתוצאה מההתרחשויות הלכה וגברה, בתוך כמה ימים המצב הסלים עד כדי כך שלא הצלחתי להסדיר נשימה. כל מה שהצלחתי לראות במשבר הזה היה מלחמה עקובה מדם בה כולנו, מכל הצדדים, הופכים לקרבנות שהפסידו הכול.
זה גם הרגיז אותי, כי כחלק מהחרדה הזו שהפכה לקיומית חיפשתי כל דרך כדי להרגיע את הרוחות. כדי לעודד להידברות ומציאת מחנה (בח‘ וגם בכ‘) שיהיה משותף לכולנו למרות הפערים וההבדלים הגדולים. פעלתי ועודני פועלת יחד עם לא מעט אנשים מהעם הזה שלא מסוגלים לנוח למראה הפילוג שעלה על גדותיו ללא שליטה.
ניסיונות ההרגעה נשמעו לי כמו ביטויי בוז וזלזול במאבק שבחרתי להיכנס אליו, וראיתי בו כמעט פגיעה אישית בי ובמאמצים שלי.
כוח־על יהודי
השנה סיימנו מוקדם את ניקיונות הפסח אחרי שקרענו את עצמנו בלו"ז צפוף במיוחד כדי שנוכל להספיק לנצל את הימים שקדמו לחג ולבלות אותם בשהות רגועה בכינרת. זה נתן לי קצת זמן לחשוב על ההקולות שניסו להשקיט את הרעש ולכבות אותו לפחות אצלם בתוך הראש.
יש משהו קצת מבלבל בפסח. ריחות הפריחה והלבלוב מעורבים באקונומיקה, המראה הנקי והרגוע נמהל בבלגן של אריזות, בישולים והחלפת מערכות כלים לקראת החג המתקרב.
כי, זה לא באמת שהכול נקי. לא באמת הצלחנו להיפטר מהלכלוך או אפילו מהחמץ, שחלקו הגדול נשרף וחלקו עוד מוסתר מאחורי פרגוד, בהצהרה שהוא לא שלנו לשבוע הקרוב.
הוא עוד שם, כן, גם עכשיו בעודכם קוראים שורות אלו, יש חמץ גם בבית שלכם. ובכלל, איפשהו לא רחוק מכם, פיתה עסיסית בדיוק יוצאת מהתנור.
ובכל זאת, במין כוח־על של יהודייה מדורי דורות, הצלחתי לסגל לעצמי יכולת הדחקה לחמץ ואפילו תענוג מההסתרה שלו והסתפקות בתחליפים פחות מוצלחים למשך שבוע שלם.
אני יודעת, מיד כשיצא החג הבית יתמלא מחדש בקמח, בפסטות ובשקדי מרק שיסתתרו בחריצי הספה כהרגלם. כמובן, אני אבטיח לעצמי ולכל הסובבים (בתקיפות מתבקשת) שמעכשיו נשים לב מה נכנס, מה נדרש ומה מיותר. שנשתדל כמה שיותר שלא להכניס אוכל ודברים מיותרים לחדרי השינה, שנשמור על הסדר. אבל בסוף, מניסיון העבר, הכול ישוב למקומו כאילו שום דבר לא קרה.
הניקיון המשוגע שעשיתי אך לפני שבוע ייעלם כאילו לא היה. ולמרות זאת אני בוחרת בימים האלה פשוט להדחיק, להשהות את כל המחשבות עליו, על החמץ הרובץ לפתחי ומחכה לרגע שבו יחדור שוב לארונות וישוב להיות שגרת חיי.
כך, אני בוחרת בימים האלה לטאטא אל מחוץ ליומיום שלי את כל החרדות, החששות והפחדים על המצב ולתת להם לחכות לי מחוץ לדלת. עוד ניפגש ממש תכף, ואולי יהיה לי יותר כוח ואהיה פיקחית יותר לדעת איך להכניס את הרגשות הכבדים הללו ללב שלי באופן מסודר בלי שזה יעמיס עליו ויכביד בלי רחמים.
ואולי בימי השהות האלו, שבהם בחרתי במודע להדחיק הכול, אצליח לאגור מספיק כוח כדי להילחם, במלוא הכוח, לשלום.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
