כידוע, סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח שונה למדי מתיאורו המקראי, לפחות מזווית אחת: מצב הרוח הלאומי. ההגדה מלאה אושר ואופטימיות, שבח והודיה. דיינו, כמה מעלות, כי לעולם חסדו, והיא שעמדה. נפקד ממנה אחד המוטיבים החוזרים במקור: הטרוניה הלאומית.
עם קשה אנחנו. משה מחולל שלל ניסים גלויים, ועדיין, בכל נקודת מצוקה, העם פונה נגדו. "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה… לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ", זועק העם במצרים; "טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", הוא מלין מול חיל פרעה; "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ… בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר", הוא מוחה אחרי שירת הים, וכן הלאה, עד לחטא העגל – וכל זה רק בספר שמות.
לא קלה הייתה דרכנו, ולא קלה דרכנו היום. וגם אם ההגדה מתארת את יציאת מצרים מנקודת המבט האופטימית של ההצלחה בדיעבד, כדאי לזכור לא רק את הייסורים שהנחילו לנו המצרים, אלא גם את הזעקות, התלונות, המריבות והחטאים שהנחלנו לעצמנו.
יציאת מצרים הייתה נס, אבל גם מדינת ישראל היא נס. וניסים, מתברר, לא מונעים מאיתנו להתקרב לנקודת משבר מדינית, להתפרק כאומה ולאיים על הישגינו חסרי התקדים. אבל משבר הוא גם הזדמנות לתיקון. הוא מאפשר לנו לבחון מחדש את מושכלות היסוד שלנו ולהתחקות אחר שורש צרותינו.
גם כאן, כמו ביציאת מצרים, אפשר לזהות פרדוקס מעניין. יציאת מצרים הייתה נס, אבל גם הייתה סיבת המשבר. העם התרגל לחיי העבדות, והתקשה להיפטר מהרגלי חייו ושעבודו הנפשי. דבר דומה אפשר לומר על מדינת ישראל. גם היא נס, אבל היא גם סיבת המשבר הנוכחי. בנינו מדינה שתציל ותגן על היהודים בעולם, והצלחנו נגד כל הסיכויים, אבל שכחנו דבר אחד חשוב: היהודים הללו גם צריכים לדעת לחיות יחד זה עם זה.
מה מקור המצוקה הנוכחית? מדוע הגענו למצב כזה של חשש וסלידה איש מרעהו?
השימוש במדינה לכפיית ערכים הוא מתכון להרס החברה הישראלית. במקום זאת, אפשר לחיות ולתת לחיות
לדעתי יש סיבה אחת מרכזית: לא הפנמנו, אולי בעקבות שנים רבות של היעדר שלטון, שמדינה היא דבר מסוכן ומפחיד. יש לה עוצמה אדירה, מנגנונים מקיפים וחזקים, זכות להפעיל כוח, כוח אדם לרוב והון עצום. המדינה היא מנוף להגשמת ערכים בממדים חסרי תקדים. הפיתוי להשתלט על המדינה ומנגנוניה כדי להשתמש בהם לקידום ערכים קשה מנשוא, ולכן מוצדק החשש מאידיאולוגים מסורים שמשתלטים עליהם.
השמאל מביא לשולחן המדיני כפייה פרוגרסיבית. בעבר השמאל היה לאומי, ציוני ודמוקרטי הרבה יותר, אבל באשר לאג'נדה הכלכלית שלו, הוא תמיד שמח לממש את כוח הכפייה המדינתי למימוש חזונו החברתי. להיות "מדינתי" כלול בתפיסת העולם ובתוכנית ההפעלה שלו.
כיום השמאל שינה מאוד את ערכיו. בעקבות עליית הימין וחילופי השלטון ב־1977, הוא עיצב תפיסה אנטי־דמוקרטית, לא לאומית ומשועבדת לכל אופנה רדיקלית במערב. הרבה השתנה, למעט אותו יסוד מעשי: ה"מדינתיות". המדינה, מבחינת השמאל, הייתה ונשארה בית היוצר להנדסה חברתית כוחנית.
מול השמאל ניצבים החרדים והדתיים־לאומיים. החרדים אינם ציונים ואינם "מדינתיים", אבל הם לא מהססים לדרוש שהמרחב הציבורי יעוצב בהתאם לערכיהם. הדתיים־לאומיים ציוניים מאוד, אלא שגם הם, מסיבות אמוניות, הטמיעו את ה"מדינתיות" בתפיסת עולמם, ומצטרפים לחרדים בענייני כפיית זהות וערכים דתיים על ציבורים אחרים. בין שני הציבורים הללו, החלוקים בנושאים רבים, שוררת הסכמה על כך שגם אם המדינה לא תממש עבורם ערכים, למצער עליה לממן אותם; כלומר, גם אם היא לא ממשטרת ישירות את ערכיהם, היא צריכה להשתמש בכוחה כדי להקצות להם הון ומשאבים לאומיים.
בתווך נמצא המרכז־שמאל, ריקני מבחינה אידיאולוגית כמנהיגים שהוא בוחר בהם. הוא בעיקר מעוצב על דרך השלילה: לא להיות ימין או שמאל, השאר פחות חשוב. ל"מרכז" לא אכפת ממדינה גדולה או קטנה, בית משפט אקטיביסטי או מרוסן, דמוקרטיה או אוליגרכיה. הוא אוכל כל מה שמאכילים אותו, כולל לאחרונה סרבנות, חרם כלכלי על ישראל והבערת המדינה, ללא ביקורתיות או הבנה של כללי המשחק הדמוקרטיים.
המרכז־ימין, כלומר הליכוד, שבמקור אחז בתפיסה ליברלית המצמצמת את ה"מדינתיות" ככל האפשר, הולך ומקצין בשנים האחרונות מבחינה דתית, כלכלית ועוד. המפלגה שקראה לעצמה "חירות" ונלחמה על חופש הפרט נגד שלטון מפא"י החונק, מתרחקת מערכיה המקוריים ומאמצת יותר ויותר דפוסים מדינתיים.
איש לנחלתו
התוצאה של המעברים הללו הרסנית. הכוח משחית, כוח מוחלט משחית באופן מוחלט, והכוח המדינתי הוא הכי קרוב שיש לכוח מוחלט. הוא משחית יחידים, רשויות, קהילות, מגזרים, ממשלות, וכעת את האומה כולה. המדינה היא פרעה המודרני, ובמלחמת החורמה הניטשת על כיבוש כס פרעה והישיבה עליו, ציבורים גדולים, חשובים וערכיים אוחזים זה בגרונו של זה, מתפלגים ומשתסעים.
המציאות הזו איננה הכרח. הפחד זה מזה נובע מההשתלטות על כוח המדינה; הפתרון הוא להפחית את הכוח הזה למינימום ההכרחי. לתת לעצמנו חופש מהמדינה, ולפעול בדרכים ציבוריות, לא פוליטיות, לקידום ערכינו. זה דורש יותר אחריות ויותר מאמץ, ואין קיצורי דרך. זה יותר קשה, אלא שמתברר שקיצורי הדרך הללו, שמשתמשים במדינה לכפיית ערכים, הם מתכון להרס החברה הישראלית.
במקום זאת, אפשר לחיות ולתת לחיות. להפחית בשימוש בכוח המדינה. כך שבנו לארצנו מגלות מצרים: "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ". איש לנחלתו, זה הסוד. היום נאמר: איש למגזרו או קהילתו, מבלי שהאחד יבוא על חשבון השני.
יש מחיר לחופש; אבל מחיר הכפייה גדול עשרות מונים. בהמנון הלאומי שלנו אנו מבקשים "להיות עם חופשי בארצנו", אך דומה ששכחנו שהחופש הזה הוא לא רק הכרח כלפי חוץ, אלא גם רצוי כלפי פנים. האם הפכנו לעם "חופשי" כדי לשעבד אחד את השני במלחמות פוליטיות דכאניות?
ירושלים כבר בנויה לתפארת וישראל עולה על כל דמיון. כעת רצוי לקחת צעד אחורה מהמדינה, לצמצם את הרצון לנצח ולכפות ערכים, וללמוד לכבד איש את רעהו מתוך ויתור על כוח הכפייה המדינתי. רק כך נהיה באמת "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין". חג חירות שמח.
