חבר שלי, קצין ששירת עם בני גנץ בלבנון, מספר שבצבא קראו לו למל"מ. לא מועיל לא מזיק. אחד כזה שתמיד נמצא בסביבה, אומר את מה שכולם אוהבים לשמוע, מדבר על כל מה שמובן מאליו. מי שעונה על ההגדרה בחור טוב, כלומר טוב שהוא נמצא אבל לא נורא אם הוא לא היה שם. במקרה כזה, לא רבים היו מרגישים בחסרונו.
חשבתי על ההגדרה הזו כאשר ראיתי את הסקר בערוץ 12 ביום שישי שעבר. גנץ גובר שם לראשונה על נתניהו בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. הוא מקבל 38 אחוזים מקולות הנשאלים, ונתניהו רק 31 אחוזים. אי אפשר שלא למתוח קו ישיר מהמפקד מלבנון אל הפוליטיקאי שהופך לאיש הרצוי ביותר לתפקיד ראש הממשלה, לפחות על פי הסקר.
כמו אז גם היום, גנץ אוהב לומר את מה שכולם רוצים לשמוע. גם בשביל זה צריך כנראה סוג של כישרון. גנץ התלבש על הפשרה, על ההידברות, על הצורך בפתרון מהיר של המשבר החוקתי לפני שהמדינה מידרדרת לתהום. השפה שלו מלאה קלישאות, אבל בימים של הקצנה לכל הכיוונים זה מה שהציבור רוצה כנראה לקבל.
אני מדמיין את הישראלי הממוצע יושב בביתו ושומע את גנץ קורא לנתניהו לעצור את החקיקה ולדבר, או לשבת בחדר סגור עד שנגיע להסכם. "בקיום שיח אין מפסידים, יש רק מנצחת אחת – מדינת ישראל", אומר גנץ בפאתוס. פעם היו סוגרים את הטלוויזיה או מעבירים ערוץ, אבל במציאות הנוכחית הנוסחה המאחדת של גנץ קולטת את האוזן.
מקורב לגנץ מסביר ש"הוא היחידי שחוצה קהלים, מדבר בשפה של איחוי וריפוי. וכאשר כולם פצועים, זו אופציה שרבים חפצים בה". הוא צודק. במציאות שנוצרה כאן בחודשים האחרונים, אפשר לזהות מכנה משותף לשני המחנות: החרדה. בכל מקום אתה שומע "מה יהיה הסוף", גם בהפגנות הימין וגם בהפגנות השמאל.
רוב הציבור לא מבין איך הידרדרנו לקטסטרופה הזו, ולמה אנחנו מחריבים את עצמנו בארץ ובעולם. גם רוב המפגינים רוצים לחזור לשגרה
רוב הציבור רוצה שהסיפור הזה ייגמר כבר. רוב הציבור לא מבין איך הידרדרנו לקטסטרופה הזו, ולמה אנחנו מחריבים את עצמנו בעצמנו בארץ ובעולם. רוב הציבור, גם רוב המפגינים, היו רוצים לחזור לחיים השגרתיים ולא למחאות התובעניות בחוץ, גם אם יש בהן הרבה עניין ואקשן ותחושת מלחמה חיונית על הדמוקרטיה הישראלית.
בני גנץ בא לאנשים האלה טוב. במרכז־שמאל הוא היחיד שנתפס כמי שחותר באמת לסיום הסכסוך. הדמות שלו אמינה. יאיר לפיד נראה כמי שרוצה ללכת עד הסוף, בחירות או כלום. גם הפרופגנדה של הימין נגד לפיד עוזרת לקבע את הדימוי הזה. מרב מיכאלי לא רוצה לדבר על שום דבר עם הימין, ולכן היא מחוץ למשחק הפשרה. השבוע אנשי מפלגת העבודה לא הגיעו בכלל לבית הנשיא.
גם המנהיג הנוסף באופוזיציה, אביגדור ליברמן, אינו ברור. אי אפשר להבין מה הוא רוצה. ליברמן ואנשי ישראל ביתנו מדברים נגד הרפורמה השיפוטית, עושים אחלה הצגות בוועדת החוקה ובמליאת הכנסת ומחרימים את ההידברות בבית הנשיא. בתחילת השבוע תקף ליברמן את גנץ, כינה אותו "לפלף" ותבע ממנו "לא לשתף פעולה עם תרגילי ההונאה של נתניהו". מצד שני, אנשי ישראל ביתנו הגישו בעבר הלא רחוק הצעות חוק נגד בית המשפט העליון ששמחה רוטמן היה מוכן להחליף את הרפורמה שלו בהן. ליברמן גם לא מופיע בהפגנות נגד הרפורמה כמו עמיתיו באופוזיציה, גנץ, לפיד ומיכאלי.
אפשר לומר שליברמן מחוץ למשחק הזה, ואילולא החשבון האישי הוותיק שלו עם נתניהו הוא היה יושב היום בממשלה שלו, באגף הקיצוני שרוצה לחסל את הפרקליטות ורשויות החוק. ליברמן לא התאהב פתאום בממסד המשפטי. מבחינתו הרשויות הללו מיררו את חייו שנים ארוכות ובסוף העמידו אותו ואת חבריו לדין בהזדמנויות שונות. ליברמן זוכה במשפטו, החברים שלו נשלחו לשנים ארוכות בבית הסוהר.
חזר מן הכפור
בחזרה לגנץ. אין לך אדם שאין לו שעה, נאמר במקורות. לפני שנתיים, בבחירות מרץ 2021, חצי מדינה קראה לגנץ ללכת הביתה. גנץ לא עבר בסקרים את אחוז החסימה, ובמרכז־שמאל חשבו שהוא הולך לבזבז עשרות אלפי קולות ולגרום למחנה נזק גדול. גנץ עבר אז הרפתקה קשה. הוא פירק את השותפות עם יאיר לפיד והלך לשבת עם נתניהו בממשלה, מתוך תקווה שראש הממשלה ימלא את הבטחתו ויפנה לו את מקומו במסגרת הסכם רוטציה שחתמו השניים. ברור שלא היה לזה סיכוי, וגנץ כמעט שילם את המחיר.
בסוף גנץ הצליח לעשות קמפיין "הצילו" והפתיע ברגע האחרון עם שמונה מנדטים בקלפי. אני חושב שזו הייתה טבילת האש האמיתית שלו בפוליטיקה הישראלית, בחירות שבהן הוא הוכיח שהוא בא כדי להישאר. אין לשכוח שגנץ הגיע לפוליטיקה רק לפני ארבע שנים, לקראת בחירות אפריל 2019.
וכך, האיש המושמץ ביותר בשמאל הפך לאיש הפופולרי ביותר בשמאל, במרכז וגם בקרב מצביעים רבים של הימין, לפחות לפי הסקר של מכון מדגם בערוץ 12. בימין זוכרים לו כנראה את השותפות עם נתניהו. במרכז מתחברים רבים למסרים השבלוניים והמאחדים שהוא מציע ורוכב עליהם בכל הזדמנות. אפילו משה גפני מיהדות התורה נפגש איתו ואמר לו שהוא רוצה שיחזור לממשלה. "הצעתי בעבר ממשלת פיוס לאומי", התפייט גנץ השבוע. "כולם צחקו עליי אז. והיום? יש מי שלא רוצה ממשלה כזו?".
גנץ משחק בחוכמה גם על הקונצנזוס הביטחוני. כמו כל המדינה, גם הוא התייצב לצד שר הביטחון גלנט שפוטר להלכה על ידי נתניהו, אבל למעשה הוא ממשיך בתפקידו עד שתימצא נוסחת ההתנצלות הגואלת. "הגיע הזמן שנתניהו יעצור את הפגיעה האנושה בביטחון ויחזיר את השר גלנט לתפקידו באופן מיידי. אסור להעדיף את הפוליטיקה על הביטחון", שחרר גנץ עוד קלישאה השבוע. אבל מה זה חשוב, הציבור תמיד התחבר אל הדאגה הביטחונית.
לפני שלוש שנים וחצי, בסוף 2019, הטיל הנשיא ריבלין את הרכבת הממשלה על גנץ, אבל אז הוא נכשל. האם זה יקרה שוב? קשה לי להניח, הדמוגרפיה נוטה לימין. אבל גנץ הוא היחיד שגורף בינתיים דיבידנדים פוליטיים מהמשבר החוקתי הזה שאין לו סוף. 
