מובילי הרפורמה תכננו אותה הרבה לפני שתיקי נתניהו באו לעולם. כל פרק מתוכה נועד להתמודד עם כשלים המשתקפים בעשרות פסקי דין של בג"ץ
כדי לנסות להיכנס לראש של היועצת כדאי להיזכר במכתב שהיא שלחה לנתניהו בתחילת פברואר. במכתב ההוא (שאגב, החלק המשפטי בתוכו נוסח בידי המשנה שלה גיל לימון), פורטו טעמי המצוות. היועמ"שית טענה שם שהחשש מפני ניגוד העניינים של נתניהו איננו חשש בעלמא, שכן כל פרק ברפורמה המשפטית עשוי לסייע לנתניהו ברמה האישית.
כך למשל, שינויים בהיקף ובתחולה של עילת הסבירות עשויים להביא לכך ש"בית המשפט העליון לא יוכל לבקר את סבירות מינוים של גורמים בכירים במערכת אכיפת החוק שמחזיקים בסמכויות ביחס להליך הפלילי, או את סבירות הפסקת כהונתם. בנוסף, הדבר יכול להשפיע על האפשרות של בית המשפט לבקר החלטות מנהליות של גורמי אכיפת החוק ביחס להמשך ההליך המשפטי, ככל שהדבר יתעורר. בנוסף לכך, ביטול עילת הסבירות עלול להסיר מגבלות החלות היום ביחס לאפשרותו למלא תפקידים מסוימים ברשות המבצעת, לצד כהונתו כראש הממשלה".
כך גם בנוגע לפסקת ההתגברות: “צמצום הביקורת השיפוטית וחקיקת פסקת התגברות מאפשרים חופש פעולה רחב לחקיקת חוקים שמשפיעים על ההליך הפלילי של ראש הממשלה, ניהולו ותוצאותיו". וכמובן, שינוי במבנה הוועדה לבחירת שופטים, שלפי בהרב־מיארה “עלול להשפיע על שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים ועל שופטי בית המשפט העליון", הצפויים לדון בתיקי נתניהו ובערעורים עליהם, אם וכאשר יוגשו.
כשקראתי את המכתבים הללו לראשונה הם נראו לי מוזרים מאוד. הם משקפים את הלך הרוח של היועצת המשפטית לממשלה וצוותה, ומתברר שבראייה שלהם הרפורמה המשפטית נועדה למטרה אחת ויחידה: חילוצו האישי של נתניהו מכתבי האישום נגדו.
זה מוזר, משום שכל אזרח ישראלי מעורב שלא נחת פה מהירח יודע שהמאבק של הימין באקטביזם השיפוטי והקריאה לרפורמה במערכת היא עקבית ושיטתית לאורך שלושה עשורים לפחות. היזמים שלה במגרש הפוליטי חשבו עליה, דיברו עליה, כתבו עליה ותכננו אותה הרבה לפני שתיקי נתניהו באו לעולם. כל פרק מתוכה נועד להתמודד עם כשלים רוחביים המשתקפים בעשרות פסקי דין של בג"ץ. כיצד יכולים היועצת המשפטית לממשלה וצוותה לחשוב ברצינות שהורתה ולידתה של הרפורמה לא נועדה אלא כדי לחלץ את נתניהו?
משיחות שאני מקיים אני מבין שמבחינת הפרקליטות טוהר המידות של נבחרי הציבור הוא לא בגדר שיקול חשוב אלא השיקול העיקרי, אולי אפילו היחיד. לדידם, כשהמנהיג חשוד באינטרסים אישיים ובמידות מקולקלות הוא מכתים הכול, כמו טיפת דיו מרוכזת. במצב שכזה, אין למערכת הפוליטית שום לגיטימציה לקדם מהלכים לשינוי מדיניות.
קופה של שרצים
ואולם, בהרב־מיארה צודקת ולא צודקת. נניח בצד לרגע את חזקת החפות, ונצא מתוך הנחה שמבחינה סטטיסטית, הסיכוי שנבחר ציבור שהוגשו נגדו כמה כתבי אישום הוא נקי כפיים לחלוטין איננו גבוה. ברמה הערכית אין ויכוח ששמירה על טוהר המידות של נבחרי ציבור היא ערך יהודי־הלכתי מובהק. במשבר עם קורח, משה אינו מבסס את מנהיגותו על בחירת הא־ל אלא על טוהר מידותיו: “לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". כך גם שמואל, בנאום הקשה שנשא בפני העם: “הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה’ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ".
הדרישה ההלכתית לטוהר מידות של נבחרי ציבור נחרצת. “טובי הקהל (נבחרי הציבור) הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה", פסק הרמ"א. ור’ יחיאל אפשטיין כתב בספרו “ערוך השולחן" כי “לאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים בצורכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה וכל שכן על ידי לקיחת שוחד".
שוחד בדין העברי הוא לא רק במעטפות כסף. הגמרא במסכת כתובות קובעת שהאיסור חל גם על “שוחד דברים", וכפי שפירש רש"ר הירש: “דיבור חן, חנופה וכדומה". וההשלכות של קבלת שוחד אינן רק כלפי הנותן והמקבל. כך למשל, החת"ם סופר ביטל מינוי של רב (“החלטה מנהלית") לאחר שהתברר שחלק מחברי הגוף הבוחר קיבלו שוחד: “ואפילו אם יהיו מקבלי השוחד מעטים, ויישארו לו רוב דעות שלא קיבלו שוחד… בטל כל המעשה ההוא. ואפילו הנוטל שכר לדון – דיניו בטלים משום קנס דרבנן, מכל שכן מי שלקח שוחד, שבטל אפילו מן התורה".
ועדיין, זה רק חלק מהתמונה. בספרו “פוליטאה" פנטז אפלטון על “העיר הטובה" שבה העם מקדם לפוליטיקה את המלך הפילוסוף. מלך כזה, שקיבל חינוך פילוסופי ארוך שנים, הוא צדיק נטול אגו ששונא כוח ואוהב חוכמה, ולכן אינו חושב על טובתו האישית אלא על טובת המדינה. אך בניגוד לאוטופיה האפלטונית, חז"ל הכירו בטבע האנושי וציינו כי “אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". איך שלא נסובב את זה, רוב האנשים שבוחרים במסלול הפוליטי מתאפיינים באגו לא קטן, יצרים חזקים ואמביציה בשמיים, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו.
חז"ל תיארו את המשיח כ"חיוורא דבי רבי" (מצורע של בית רבי, על בסיס הפסוק “אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא… וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ"). אמנם התרגלנו לפרשנות הנוצרית הקושרת בין הסבל של המשיח לגאולה שהוא מבטיח, אבל את הדימוי הזה אפשר לפרש בצורה שונה לחלוטין: המשיח נגוע מוסרית. המשיח מגיע באריזה פגומה, והפגם הזה הוא פגם במידות שלו.
ולענייננו: אחרי שלושים שנה נפתחה לימין הזדמנות היסטורית להוביל תיקון במערכת המשפט ולקדם במעט את החזון של “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". נכון, לצערנו הרב “לא איכשר דרא". לא זכינו, ובראשנו עומדים מנהיגים שטוהר מידות אישי איננו הצד החזק שלהם; אמת, מוטל עלינו צו מוסרי להילחם בכך ולחזק את רשויות האכיפה, כדי שלא נהפוך למדינת עולם שלישי מושחתת; ואמת, שלטון החוק משמעו להקפיד על “דין פרוטה כדין מאה", ולטפל גם בנגעים קטנים כדי שלא נמצא את עצמנו קורסים תחת נגעים גדולים. אם הימין לא ייאבק על טוהר המידות של נבחריו, במקודם או במאוחר הוא יאבד את הצידוק המוסרי לשלטונו ואת התמיכה של העם.
ועם זאת, האם מפני שהמשיח הנוכחי לא צח כשלג, המחנה הלאומי צריך לוותר על החזון שלו? האם הימין צריך להמשיך לחטוף ולהימנע מתיקון מערכת המשפט כל עוד התנאים הפוליטיים לא מושלמים? זו לא רק דרישה לא דמוקרטית, אלא גם דרישה שאין בה נטילת אחריות עמוקה על המציאות. משפטי נתניהו ודרעי אינם הסיבה לרפורמה המשפטית, הם רק מה שלמדנים מכנים “הסרת המונע". נתניהו, שבמשך שנים חישק את הימין באמצעות צירוף שותפות מהשמאל לממשלותיו, נקלע לסיטואציה נדירה שבה הוא פחות רוצה או מסוגל להפריע, אולם הצורך הערכי ברפורמה הועלה על השולחן הרבה לפני שתיקי נתניהו באו לעולם. המניעים של הרפורמה עצמה ענייניים ונקיים. היא צריכה להיעשות בצורה מאוזנת ומתוקנת ובהסכמה רחבה, אך חייבת להיעשות. 
