"אני מבקש לשנות את סמל המוסד", ביקש הרב הראשי החדש שנכנס לתפקידו מיד בתום טקס ההכרזה הרשמי.
המזכיר הכללי של המקום הרים את עיניו ותהה לבקשה הראשונה של כבוד הרב הראשי. לא כשרות, לא בתי כנסת, לא שחיטה ולא לוויות – רק הסמל מפריע לו?
אומנם כבוד הרב כבר כיהן במשרת רב העיר העברית הראשונה מזה עשרים שנה, אבל עכשיו הוא בוחר לשבש את חיי המדינה שרק נוסדה ולהוסיף אלמנט חדש בסמל משרד הדתות, זה שבעתיד ייקרא הרבנות הראשית לישראל? ומה יכתבו בעיתונים החילוניים ואיך יגיבו בבני־ברק?
המזכיר בלע את רוקו ושאל בגוף שלישי, כמי שרגיל לעמוד לצד רבנים מאז שהוא זוכר את עצמו, "האם כבוד הרב בטוח? ולמה לשנות? הרי מסורת בידינו שמה שהתקבע מאז ומעולם, מנהג הוא וכך יהיה. כמעט דין".
חייך הרב סולביצ'יק, שמאתמול הוא הרב האשכנזי הראשי החדש, טפח על כתפי המזכיר ואמר:
"אנחנו מדינה צעירה וזה הזמן הנכון לזרוע למען מחשבת העתיד. אתה צודק שיש בסמלנו תורה, ספרים, לוחות ואף חושן. אבל מדינת ישראל היכן היא?
"אני מבקש לדבר עם המעצב או המעצבת של הסמל".
המזכיר לא ידע את נפשו. "ועם הראשון לציון כבר התייעץ כבוד הרב?"
אך הרב ממהר הוא לענייניו ומשימות רבות ממתינות בענייני הדת. הוא לוקח את דפדפת השמות שעל שולחן המזכיר, מגיש לו אותה, "בבקשה. זה ימנע מחלוקות גדולות. האמן לי".

פשפש המזכיר בדפדפת המצהיבה שראתה רבנים הרבה, עד שמצא את מספר הטלפון של המעצבת – שעובדת באחד ממשרדי הממשלה וזכתה בטלפון משלה – שאחראית לעיצוב סמל המשרד מיום הקמת המדינה.
לא המתין הרב הראשי וחייג אליה.
"שלום. מדבר סולוביצ'יק (הפסקה. חיוך) כן, כן. אנוכי הוא. ומה שלומכם? לא זו לא חוצפה בכלל, You are from Boston too, וחמיך מבריסק? (עוד חיוך). ברוך השם שאתם פה. תראי, אני מבקש לחדש את סמל המשרד ולהוסיף בו גם את דגל המדינה. תעשי כראות עינייך הטובות. תודה".
וסגר.
פנה לצאת ובדלת הסתובב אל המזכיר "הא־ל שהסתתר בשפריר חביון בשנים האיומות שעברו על עמנו, מופיע כעת במלוא הדרו על אוהלה של הרעיה הדואבת והמתייסרת. ומתוך קריאתו אליה נולדה מדינת ישראל. איך לא נעלה אותה על סמלנו?"
הרכין המזכיר את ראשו, שידע כבר מה מצפה לו בוועדות ובמסדרונות ובישיבות, שההם לא מורגלים בשפה ביאליקית כזו. אבל כבוד הרב הראשי אמר וכך יעשה. ועלה בראשו גם המשפט "הרצל אמר" וחייך לעצמו.
הרב ראה אותו מחייך והאיר פניו אליו: "ובלבד שהדגל יצטרף ללוחות". ויצא.
עברו שנים, הרב הלך לעולמו, רבנים התחלפו, ודגל ישראל נותר חרוט על הלוחות בלוח הנחושת שקבוע בקיר הרבנות הראשית.
במוצאי שבת אחד בחודש אייר תשפ"ג התקיימה הפגנת מחאה אל מול המוסד הירושלמי. כשהתפזרו לבתיהם, נתגלה הלוח שעל הקיר, ודגל ישראל נמעך והוכה וכמעט שלא נותרה צורתו.