תחת מעטה של חגיגיות הוקדש סבב הרמות הכוסית של ראש הממשלה בבסיסי צה"ל לבקרת נזקים. נתניהו הגיע למתקן אדם מלווה בשר הביטחון שלו, שהוא הודיע על פיטוריו בראשית השבוע שעבר אבל טרם שיגר אליו מכתב רשמי בנידון. זאת הייתה דרכו לבשר לאומה שמכתב כזה גם לא יישלח בקרוב. ההשעיה של גלנט נכנסה להשהיה.
ערב הביקור הופעל על גלנט לחץ כבד להתנצל כדי למנוע את פיטוריו. טיוטות הוחלפו, אבל נוסח מוסכם לא הושג. שר הביטחון ניאות להביע צער על עיתוי נאומו לאומה, בעת שראש הממשלה שהה בלונדון, אבל לא על המהות, שהוא עדיין דבק בה. לשכת נתניהו דרשה גם התחייבות פומבית של שר הביטחון לציית לכל החלטה שתתקבל בסיעה. המגעים כשלו ונתניהו נאלץ להתקפל. לשכתו הודיעה שההחלטה נדחתה "בשל המצב הביטחוני", נימוק שדוקר את העין. הרי דווקא המצב הביטחוני מחייב כהונת שר ביטחון שלא על תנאי.
על הבמה הוחלפו בין השניים כמה מילות נימוסין קרירות, והם המשיכו אל התחנה הבאה במסע המשותף: בסיס חיל האוויר תל־נוף. כאן נתניהו דווקא השיג תמונת ניצחון עם בכירי החיל והטייסים, שאיומיהם הכריעו לבסוף את הקואליציה שלו. הביקור הזה תואם מראש, אבל התזמון היה יום לאחר שיחת מפקד חיל האוויר לבכירי הקצינים בחיל, שבה בישר להם על שינוי המדיניות לקראת "הגל הבא". האלוף תומר בר אומנם נמנע במכוון משימוש בשתי מילים נפיצות – הדחה וסרבנות – אבל המסר שלו היה בהיר: מדיניות ההכלה הסתיימה. חיל האוויר לא יוכל לאפשר לטייסים שיסרבו להתייצב לאימוני מילואים להיות חלק מהמערך המבצעי.
בשיחה עם כל אנשי החיל מדרגת סא"ל ומעלה הסביר בר שהקו שנקט עד היום, של שיח והידברות עם מובילי המחאה במדים, נועד למנוע "סדקים" – כלומר, הדחה בפועל של טייסים. בדיעבד התברר שהמחיר הוא "קרעים" בתוך צבא העם לטווח הארוך, שהדוגמה הטובה ביותר להם היא מכתב המכונאים.
הפרסום עורר סערה בחיל, והמפקדים נשלחו להרגיע כדי לרכך את הרושם של דברי האלוף. אבל ראש הממשלה, בנוכחות הרמטכ"ל, שר הביטחון ומפקד חיל האוויר, מיהר לחבק פומבית את המסר החד שיצא סוף־סוף מהצבא נגד הסרבנות, בתקווה שהוא יחייב יותר את צמרת צה"ל. להם לא נותר אלא להנהן בהסכמה. בחדר הם השמיעו באוזניו דברים נוקבים יותר.
האופטימיות הזהירה שנשבה השבוע מבית הנשיא לא התבססה על פריצת דרך להסכמות על הרפורמה המשפטית, אלא על מבנה מנגנון ההידברות עצמו. בצוותי הליכוד ויש עתיד עדיין מפקפקים בסיכויי הבשלת השיחות. במחנה הממלכתי של גנץ נדבקו מהאופטימיות הנשיאותית, אולי כי גם האינטרס הפוליטי המובהק של גנץ הוא פשרה.
הסקרים מאירים פנים ליו"ר המחנה הממלכתי כפי שלא האירו מעולם. הוא לבדו מזנב בליכוד בעמודת המנדטים. בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה הוא גם גובר על נתניהו בחלק מהסקרים. מתברר שבין חסידי החקיקה בכל מחיר לאנשי המחאה בכל מחיר, יש ביקוש בציבור לתדר אחר, לפשרה עניינית.
ביש עתיד רואים את נתוני גנץ בסקרים ולא יודעים את נפשם. הנחמה מבחינתם היא שמדובר בחניית כחול לבן קלאסית, ושלפחות חלק מהמנדטים שגנץ שואב מהליכוד יזרמו ברגע האמת למפלגת ימין ממלכתית כלשהי שעדיין לא עלתה למגרש. לא משנה אם היא תונהג בידי נפתלי בנט, יועז הנדל או יואב גלנט. גם גנץ עצמו משתדל לא להתבשם מהסקרים, וזה לא קל. לאנשיו הוא מזכיר שהנתונים החיוביים התקבלו בימי סערה, אבל יש בהם כדי לפצות על הכאבים שהוא וגדעון סער סוחבים מההחלטה אשתקד על ריצה משותפת. גנץ משוכנע שסער לא סיפק את הסחורה מבחינה אלקטורלית ומצביעיו זלגו אל הימין. סער, מגובה במחקרים, טוען שדווקא הקולות של תקווה חדשה זרמו למחנה הממלכתי, ושתומכי גנץ הם שנדדו שמאלה.
שניהם יכולים להסכים שהמהלך ההוא, גם אם לא הניב את הפירות אז, הניח את התשתית לזינוק בסקרים כעת. המשפך אל המחנה הממלכתי הוא משני הכיוונים, אבל המסה העיקרית מגיעה דווקא מימין, מצביעי ליכוד שתומכים ברפורמה אבל מעוניינים בהסכמה רחבה. יש גם נדידת קולות מסוימת מיש עתיד. אולי במסגרת הסחף אל מי שהמומנטום אצלו, אולי כי מאסו במאבק התמידי.
מהרגע הראשון היה ברור שפשרה לא תשרת פוליטית את לפיד. הוא מעדיף את המשך הסחרור עד נפילת הממשלה, יעד שהיה נראה בלתי אפשרי אחרי הבחירות אבל כעת נדמה קרוב משלפיד דמיין. בפתק שהניח בעזיבתו על השולחן בלשכת ראש הממשלה הוא כתב "לפיד 2024", והשבוע הרהר בקול אם לא היה עדיף לכתוב 2023. ובכל זאת, לפיד נצמד לגנץ בינתיים בניהול השיחות, וגנץ נצמד אליו. כל אחד מהם מקווה שהמטבע ייפול בצד שלו – גנץ כמי שיוביל פשרה בהסכמה רחבה, ממוקם היטב בין לפיד לנתניהו; לפיד כמי שיקשיח עמדות וימנע מגנץ "לעזור שוב לנתניהו" ולאפשר לו לייצב את המדינה ואת הקואליציה.
אם תתרחש פריצת דרך מהותית, רגע המבחן ביניהם עלול להגיע. במחנה הממלכתי כבר הבהירו שהם מוכנים להגיע לפשרה גם אם לפיד יסרב לה, אבל גם הם לא שכחו את הקמפיין של לפיד אחרי שנכנסו בפעם הקודמת לאחדות עם נתניהו.
בבית הנשיא מסמנים את נציגי המחנה הממלכתי כמשלחת המחויבת ביותר. גם מבחינת הדרג: חילי טרופר, תומך פשרה נלהב שיכול לקבל החלטות בעצמו, מוביל את הצוות. לצידו גדעון סער, שר המשפטים לשעבר שתמך בעצמו בעבר בחלק מסעיפי הרפורמה, אבל היום נחשב דווקא לסמן קשוח יותר. בסביבתו טוענים ששיגורו לשיחות אינו ניסיון להכשלת המגעים אלא דווקא הוכחת רצינות. הצוות של יש עתיד, עם אורנה ברביבאי, קארין אלהרר ונעמה שולץ נחשב לבכיר פחות. לפיד ממילא מחליט הכול. לא במקרה זימן אליו הנשיא את ראש האופוזיציה לפגישת ריכוך אחרי שהצוותים התפזרו.
מצד הקואליציה בולטים בהיעדרם לוין ורוטמן. גם כשנשלחו פוליטיקאים לתגבור, היו אלו יואב קיש וקטי שטרית. הרושם שהתקבל מהם, ומרון דרמר, איש אמונו של נתניהו בשיחות, הוא הפנמה מאוחרת של המצב וחתירה כמעט נואשת להסדר כלשהו.
חלק מהנוכחים בחדר קיבלו את הרושם שזו לא הפגישה הראשונה בין נציגי הליכוד למחנה הממלכתי. נציגי נתניהו ואנשי גנץ מדברים באותה שפה, משלימים לעיתים זה את זה, ומכירים את אזורי ההסכמה והמחלוקת לפרטי פרטים. ביש עתיד חושדים ששליחים מטעם גנץ ניהלו שיחות חשאיות עם הליכוד גם לפני עצירת החקיקה.
לפי הסיכומים, בחול המועד יישבו צוותי התוכן, נטולי הפוליטיקאים, וימפו את נקודות המחלוקת הידועות ממילא. גנץ, בניסיון לחסוך מריחה, דרש שהנושא הראשון שיעלה על השולחן הוא גם המורכב ביותר: הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אנשי לפיד העלו דרישה אמורפית יותר: חוקה ברוח מגילת העצמאות.
אנשי התוכן בכל מקרה אינם מוסמכים להחליט דבר אלא להגיש את המלצותיהם לדרג הפוליטי שיסתער מחדש, מיד אחרי המימונה, לבליץ של שלושה ימים שבסופו נדע אם פנינו להסכמה רחבה. אבל אפילו בשאלת ההסכמה הרחבה אין הסכמה: ביש עתיד דורשים תמיכה של שני שלישים בכנסת, רף לא מקרי של 80 ח"כים שדורש להשאיר אותם בתמונה ולא מאפשר לגנץ לסגור לבדו עם הליכוד; 64 אצבעות הקואליציה בתוספת 12 אצבעות המחנה הממלכתי מגיעות ל־76 בלבד. בליכוד, מן הסתם, מכוונים לכל תמיכה אופוזיציונית, גם אם צנועה יותר. מי יודע, אולי בקרוב תשוב המערכת הפוליטית חזר אחרי האצבעות של מנסור עבאס.
