אף שהמילה "דמוקרטיה" אינה מוזכרת במגילת העצמאות, מקובל להניח שמדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית. לאחרונה מוסיף השמאל בשיח הציבורי תואר נוסף, "ליברלית".
הליברליזם (חֵרוּתִיּוּת בעברית) כולל בתוכו ערכים רבים שמנהיגינו ושליחינו בכנסת נמנעו עד כה מלהכריע ביניהם או לעגנם בחוקה, כגון שוויון, ממשל חוקתי, הפרדת הדת מהמדינה, כלכלת שוק ועוד. בימים אלה השמאל אינו מסתפק בעצירת חקיקתה של הרפורמה המשפטית, אלא מנסה לנצל את הצלחתו כדי לעבור ממגננה למתקפה ולכבוש את היעד של כתיבת חוקה ליברלית למדינת ישראל. במקביל הוא מנסה ליצור את הרושם (המופרך) שזאת הייתה עמדתו מאז ומעולם.
נזכיר נשכחות: השמאל הנהיג את עם ישראל בעת הקמת המדינה, וייצג אלקטורלית את רוב העם היושב בציון גם בכל הדור שלאחר מכן, עד מהפך 77'. בדור של תקומת ישראל בארצו, מפלגת השלטון הגדולה – מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) – הייתה סוציאליסטית למהדרין, ממש לא ליברלית.
מפלגת האחות של מפא"י הייתה מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת), והיא הייתה פרו־סובייטית. זו הייתה הזרוע הפוליטית של תנועת השומר הצעיר על כל קיבוציה, שאנשיה סגדו לצורר סטלין וראו בו "שמש העמים". כלומר, מפ"ם דגלה בסוציאליזם קיצוני עם נטייה לקומוניזם, עד שאפילו בן־גוריון העדיף להשאיר אותה באופוזיציה, והיא הצטרפה לקואליציה ולחלוקת עוגת השלטון רק ב־1955.
צחוק הגורל הוא שמפ"ם היא אחת משלוש הרגליים של תנועת מרצ (ראשי תיבות של מפ"ם ורצ), שקמה ב־1992 מאיחוד של מפ"ם, רצ וחלק ממפלגת שינוי. בימים ההם הצהירה מרצ על עצמה כעל מפלגה סוציאל־דמוקרטית, אך בימים אלה – כשהיא כבר מחוץ לכנסת – היא מתיימרת להיות ספינת הדגל של הליברליזם והפרוגרסיביות בישראל. מפלגת העבודה מדדה אחריה, שהרי במובנים רבים הן הפכו לתאומות כמעט זהות.
אלה שרוממות הליברליזם בגרונם נזכרו בו לאחר שהתנגדו לו שנים רבות
כלכלת מפא"י הייתה ריכוזית, והמפלגה שלטה במשק בזרוע נטויה. הבנק הגדול ביותר, בנק הפועלים, היה נתון לשליטתה, וכך גם הסתדרות העובדים, קופת החולים הגדולה, ועדי העובדים החזקים, קונצרן כור, סולל בונה ועוד ועוד מונופולים. גם רעיון השוויון ללא אפליה על רקע דת, גזע ומין, שאכן נכתב במגילת העצמאות, היה לתפארת המליצה בלבד בימי שלטון מפא"י. מי שלא החזיק אז בפנקס האדום של חברי המפלגה לא היה יכול לקבל שירותים ממשלתיים מסוימים, שלא לדבר על משרה ציבורית. עוד כהנה וכהנה עוולות נעשו לאזרחים שנחשדו בימניות, אשר שלטון השמאל הדיר אותם כליל.
מנגד, באגף מרכז־ימין היו שני פלגים ליברליים של תנועת הציונות הכללית: "הציונים הכלליים" והמפלגה הפרוגרסיבית, אשר ב־1961 כוננו את המפלגה הליברלית. באפריל 1965 התאחדה המפלגה הזו עם תנועת החירות של בגין, שהייתה מורכבת מיוצאי אצ"ל ימנים, והן יצרו גוש פרלמנטרי משותף – גח"ל, גוש חירות־ליברלים. ב־1973 הוקם הליכוד וגח"ל התמזג לתוכו.
הנה כי כן, הימין והליכוד היו הנציגים האמיתיים של הליברליזם וערכיו בפרלמנט הישראלי. רק כאשר מנחם בגין התמנה לראשות הממשלה, ציבורים גדולים שהיו מוקצים הפכו לשווי זכויות, והליברליזם הורגש בכל תחום בחיים. בשנים האחרונות היה זה בנימין נתניהו בראשות הליכוד שנלחם בסוציאליזם השמאלי. הוא ראוי להיקרא אבי הליברליזם הישראלי, לפחות בכל הקשור לכלכלת שוק חופשית. נתניהו פתח את השוק לתחרות חשובה ובונה, תוך שהוא מפריט את החברות הממשלתיות, את הבנקים והרבה מהמונופולים הגדולים שאחזו בצוואר המשק.
נמצא אפוא שאלה אשר רוממות הליברליזם בגרונם נזכרו בו לאחר שהתנגדו לו במשך שנים רבות. לו היו מכוננים חוקה לישראל בעת שהיו רוב, היינו מוצאים את עצמנו עם חוקה סוציאליסטית. כשבאים היום אל הימין בדרישות לקיבוע הליברליזם בחוקה, זוהי התפרצות לדלת פתוחה. אך למעשה זהו ניסיון להשליט ליברליזם פרוגרסיבי קיצוני; נגע שפשה בכל העולם המערבי, ומגיע גם אלינו במלוא עוזו. ליברליזם כזה יוקצן עוד יותר בידי בית המשפט העליון, אם כוחו לא ירוסן ברפורמה המשפטית. על הימין להיות ערני וזהיר.
