דם
חוסר הפחד ממנו. החודשים האחרונים לא מאפשרים להתחמק מאחת משתי אפשרויות עגומות: או שהפסקנו ללמוד היסטוריה, או שמתחשק לנו מסיבה מעוותת כלשהי לשחזר אותה. מלחמות בתוך העם היהודי גרמו כבר לשפך דם לא מועט, וצריך בסך הכול לקרוא כמה עמודים מספרי קורות העבר של עמנו כדי להיזכר בכך בחלחלה. למרבה הצער, שורפי אסמים משני הצדדים עובדים לא מעט כדי לכתוב כמה עמודים נוספים של שנאה פנימית יוקדת שאחריתה מי ישורנה.
צפרדע
מקור הביטוי "לבלוע את הצפרדע" הוא צרפתי, ומכיוון שהצרפתים דווקא אוהבים לבלוע צפרדעים בדרגות עשייה שונות אצלם הביטוי הוא דווקא "לבלוע נחש". בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת האנושית להסכים למשהו שבדרך כלל לא יכולת להסכים לו בשום פנים ואופן עקב נסיבות כאלה ואחרות שמחייבות אותך, ובכן, "לבלוע את הצפרדע". בישראליות של ימינו, אנחנו מעדיפים לבלוע זה את זה ולא את הצפרדע. זה יפה מבחינת שמירה על כשרות, אבל הרסני מבחינת היכולת שלנו להמשיך לחיות כאן יחד תוך כדי הפגנת גמישות אידיאולוגית סבירה והגיונית.
כינים
הפוגה קלה מענייני הרפורמה המייגעים לעניינים אחרים – ויש שיגידו, בעיקר הורים לילדים קטנים – לא בטוח שפחות מייגעים. תגידו, העניין הזה של כינים, באמת אין מישהו שייקח על עצמו לסיים את הסיפור הזה? בן אדם הגיע לירח, אנחנו מתקשרים עם כל אדם בצד השני של הגלובוס בלחיצת כפתור, אבל את החיות הזעירות, הדוחות והמגונות האלה שמכלות את קרקפות ילדינו אף אחד לא מצליח להשמיד אחת ולתמיד? מה העניין בעצם, ולמה זה כל כך מסובך?
ערוב
הרוב, כמובן. יש פה קבוצה לא קטנה שהבינה שהיא לא הרוב, וגם לא תהיה בקרוב, ומסרבת לקבל זאת. כמובן, חבריה יגידו שהם מכבדים את החלטת הרוב – ויוסיפו בקריצה רבת משמעות שבעצם מבחינת מספר מצביעים זה בכלל לא רוב – אבל התוצאה הסופית שראינו בסאגת הרפורמה המשפטית הבלתי נגמרת היא בלתי נסבלת: מיעוט שמנסה – בכל האמצעים העומדים לרשותו, ובראשם תקשורת מתמסרת שאיבדה כל מראית עין של אובייקטיביות – לכפות את המשך שליטתו בכל המנגנונים הלא דמוקרטיים והבלתי נבחרים שהוא שולט באמצעותם במדינה. זה לא מסיר כלל מהממשלה, מייצגת הרוב, את האחריות לערוך שינויים בשום שכל, בהידברות ולא תוך כדי תקיעת קוץ בעיני המיעוט, אבל עדיין יש פה רוב שמרגיש רמוס דמוקרטית, ובמידה לא מועטה של צדק.
דבר
המכה החמישית שהנחית הקב"ה על המצרים פגעה רק בחיות השדה של מצרים. לפי המתואר בתורה, ברגע אחד נמחקו כל הסוסים, הגמלים והחמורים. רוב הילדים החיים כיום במדינת ישראל לא יחושו הבדל בחייהם אם לפתע ייעלמו חיות כאלה מהאופק. אנחנו חיים בעולם אורבני. בעלי החיים הנפוצים הם עכברים, חתולים וקצת כלבים, והניתוק מהטבע ומבעלי החיים הגדולים ניכר. שלא לדבר על מיני חיות לא מעטים הנמצאים בסכנת הכחדה, תופעה לאו דווקא ישראלית אבל גם אליה כדאי להתייחס בתשומת לב.
שחין
יצא לי להיות בחודשים האחרונים כמה פעמים במחלקות הפחות נעימות בבתי החולים, שמאושפזים בהן גם חולים במגוון דלקות. יש פער אדיר, כמעט בלתי נתפס, בין ההשקעה ההתנדבותית במחלקות הילדים או במחלקות של מחלות עם יחסי ציבור טובים יותר ובין חוסר היחס במחלקות ענקיות וגדושות בחולים שלא שפר עליהם גורלם, ופצעיהם ניכרים גם מבעד לשמיכות ולחלוקי בתי החולים. אין פה ביקורת חלילה על מי שתורם מזמנו האישי לשמח ילדים. ממש לא. אבל כדאי לזכור שגם למוכי השחין – שם קוד – מגיע יחס.
ברד
לא הברד שיורד משמיים, ולפעמים גורם קצת נזקים אבל בגדול הוא תופעת טבע חביבה למדי. אנחנו מדברים כרגע על הברד הצבעוני־זרחני שמוכרים בפיצוציות ובחנויות, תערובת משונה וכאוטית של צבעי מאכל, סוכר ועוד קצת סוכר, בצבעים לא קיימים שמכונים בשמות כמו "למבדה". הביטו אל ילדכם שגומע את כוס התרעלה הזו, ראו את עיניו היוצאות מחוריהן, את החיוך המוגזם ואת הלשון הצבועה למבדה שהוא משרבב לעברכם: ככה נראית התמכרות, ככה נראה אסון בריאותי שאנחנו ממיטים במו ידינו על הדור הבא.
ארבה
הרבה, כמובן. יותר מדי מכל דבר. ישראל תשפ"ג מאופיינת ביותר מדי מומחים לכל עניין, עודף מוגזם של צייצני וכתבני רשת, שיח ציבורי בווליום גבוה מדי, אחוז גבוה מאוד של נבחרי ציבור שאינם מודעים לאחריות המונחת על כתפיהם, יותר מדי עיתונאים ששכחו להיות עיתונאים והפכו ללוחות מודעות מהלכים של תנועות מחאה, ועוד ועוד הגזמות, שאפשר להכביר עליהן עוד הרבה מאוד מילים, אלא מה.
חושך
מצב שלא מעט מאיתנו מרגישים נתונים בו בזמן האחרון. אינשאללה יעלה בקרוב האור ויזרח מחדש.
בכורות
האנשים שמובילים אותנו. ראשי קואליציה שלא מבינים את גבולות הכוח במדינה דמוקרטית, ולצידם ראשי אופוזיציה – להוציא כרגע את בני גנץ – שמובלים בידי הקיצונים ביותר במחנה המחאה, שכבר די ברור שהוא בא לשרוף ובכלל לא משנה לאן תיסוג הקואליציה. משבר המנהיגות במערב גלוי וידוע, אבל למדינת ישראל פשוט אין רשות לתעות ולטעות בכל הקשור לזהות מנהיגיה. מי ייתן לנו מנהיגים כמו משה ואהרן בשעתם, שידעו לתמצת מסרים ברורים בשלוש מילים כמו "שלח את עמי". היום אנחנו אלה שאומרים למנהיגינו "שחררו אותנו כבר". שבו לדבר כמו בני אדם, תמצאו פשרה ותעשו לכולנו חג כשר, ואם אפשר גם שמח.
