אחד מאירועי השיח וההידברות שהשתתפתי בהם בשבועות האחרונים התקיים השבוע בכפר־המכבייה, בהשתתפות כל המי ומי, וניכר שכוונות המארגנים היו טובות וראויות.
בשולחן העגול ששובצתי בו, שולחן החברה האזרחית, ישב בחור לא צעיר שהציג את עצמו כך בסבב הפתיחה: "אני חבר הוועד המנהל באחד מהארגונים הוותיקים שמובילים את המחאה נגד הרפורמה. גדלתי בקיבוץ, התחנכתי פה ושם, וכשהתחתנתי עם אזרחית אמריקנית סירבתי לממש את ההזדמנות שהייתה לי להוציא דרכון אמריקני. לפני שלושה חודשים הוצאתי לראשונה בחיי דרכון זר. אני מיואש. מדברים על מלחמת אחים, ומבחינתי הם לא אחים שלי". משם המשכנו לדבר, ואני אמרתי מה שאמרתי, כפי שאפרט בהמשך, אבל אגלה סוד אחד קטן: לא אמרתי מילה על הרפורמה המשפטית, חשיבותה או פרטיה.
בסבב השני התבקש כל אחד להציע רעיון ליוזמה. חברנו מסבב הפתיחה ביקש להציע מיזם והציג אותו כך: "כשעדי הציג את עצמו וסיפר שהוא מפורום קהלת, רציתי לתת לו אגרוף בפרצוף. ואז שמעתי את מה שהיה לו לומר והבנתי שמה שצריך לעשות הוא לייצר מקום בטוח לשיחה. הייתי שמח להזמין את עדי לשיחה אצלי בבית עם החברים שלי, שיכבדו אותו וייתנו לו לדבר. המיזם שאני מציע הוא שאנשים יפתחו את ביתם, יזמינו חברים ויזמינו גם את מי שלא חושב כמותם לשיחה פתוחה". עכשיו תורי היה להיות מופתע. לתגובה החמה הזו לא ציפיתי.
בשלב הזה נאלצתי לחתוך לטובת משחק הכדורגל השבועי שנקבע מראש. ניגשתי לחבר החדש שלי, התחבקנו, החלפנו מספרי טלפון. לידו ישב ז', אדם נוסף, שהתגלה כחבר שלו לכיתה מלפני חמישים שנה לפחות, וחלק עמנו בשולחן העגול עמדות דומות. גם הוא ביקש שאזמין אותו לשיתופי פעולה עם קהלת לטובת חינוך בני נוער.
חזרתי לדברים מתוך רצון להבין מה אמרתי שגרם למי שבא לדיון לשנות את עמדתו הראשונית מהוצאת דרכון זר לעמדה של הזמנת דובר מארגון מתחרה אליו הביתה.
ובכן, בשלב ההצגה העצמית סיפרתי ששמעתי הבחנה מעולה על המצב בתוכנית הרדיו של אודיה קורן ונתן דטנר בגלי צה"ל: הם עמדו על ההבדל בין ויכוח לריב, ותיארו כיצד החברה הישראלית עברה ממצב של ויכוח למצב של ריב. בוויכוח אנו חלוקים, אך חשוב לנו לשמור על מערכת היחסים. בריב אנחנו נותנים למחלוקת לגבור על מערכת היחסים ומוותרים עליה. מדינת ישראל עברה ממצב של ויכוחים, בלתי נגמרים אומנם, למריבת הכול בכול.
לדברים האלה הוספתי הבחנה משלי. משיחותיי עם חברים מכל קבוצות האוכלוסייה בישראל, אני רואה שכולם, בלי יוצא מן הכלל, חשים את אותה תחושה בדיוק: אותנו דפקו הכי הרבה. כולם מרגישים אזרחים סוג ב', כפי שהגדיר זאת ידידי שייקה אל־עמי, שהנחה את הדיון.
השמאל, שלא זכה להרבה שנות שלטון בעשורים האחרונים, מרגיש שדפקו אותו הכי הרבה. הימין, שמרגיש שהוא מנצח בקלפי אך לא מצליח לממש את ערכיו, מרגיש שהוא זה שנדפק הכי הרבה. אליהם מצטרף לאחרונה גם מחנה המרכז, שאפילו הוא מרגיש דפוק. לכולם משותפת תחושה אותנטית לחלוטין, מלווה במועקה קשה.
זה המצב. איך פותרים אותו? שאלה. אבל צריך קודם כול להכיר במציאות: גם הצד השני מרגיש לא פחות דפוק מאיתנו. ללא הבנת האתגר לא נצליח להגיע לפתרון. מסקנתי היא שכרגע יש להתרכז בכך שכל אזרח ואזרחית יבינו את הבעיה העמוקה ואת החרדה הקיומית שמקיפה רבים מאיתנו, מכל המחנות. רק אחרי שההבנה תחלחל נוכל לנטוש את "הריב" שזורק לעזאזל את מערכות היחסים ולחזור ל"ויכוח" שמאפשר לנו לנהל מחלוקות תוך שמירה על הקשרים האישיים, המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים בינינו.
הדברים לא נכתבים ממקום נאיבי של מי שצופה במריבה מהיציע. אני עצמי תומך ברפורמה המשפטית ועובד שנים בפורום קהלת, ששרוי בחודשים האחרונים תחת מתקפת דה־לגיטימציה בוטה, בהובלת כמה ממנהיגי המחאה ואנשי תקשורת בכירים ששמו לעצמם למטרה להשמיד, לא פחות, את שוק הרעיונות במחנה הלאומי. בקיצונים הללו שמסיתים את הציבור הרחב צריך לטפל בנפרד.
אלא שהגמרא במסכת סנהדרין מלמדת אותנו כי לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. בעולמות ההשפעה על המדיניות למדתי שמי שמעוניינים לקדם את סדר היום שלהם באופן יעיל צריכים לדעת גם לעשות טוב, וגם לפעול נגד הרע. כך אני מלמד את האקטיביסטים והיזמים החברתיים שמגיעים להכשרות שלנו בפורום לחברה האזרחית.
בהינתן מערכת פוליטית שבורה שלא מסוגלת לייצר הסכמות רחבות, מוטל עלינו ליישם זאת בעצמנו. הדרך לעשות זאת היא באמצעות שיח מקצועי בין ארגוני החברה האזרחית על שלל ענייני המדיניות שרובצים לפתחנו: החל ברפורמה המשפטית, דרך תיקון חוק השבות ועד ביזור סמכויות לרשויות המקומיות, וכאן טמון אולי המפתח לרבות מהמחלוקות שמרחיקות בינינו.
הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית, חלק מפורום קהלת
