כמעט כל הפרשנים הפוליטיים תמימי דעים שהמשא ומתן המתקיים בימים אלה בבית הנשיא, למציאת פשרה בעניין הרפורמה המשפטית, עתיד לנחול כישלון. הסיבה פשוטה: המו"מ הזה מתקיים בידי פוליטיקאים או נציגיהם, והמערכת הפוליטית הוכיחה בשנים האחרונות שפניה בדרך כלל להקצנת עמדות ולא לפשרה. פוליטיקאים רבים חוששים להרגיז את בוחריהם האמוציונליים והקיצוניים יותר משהם חוששים לגורל המדינה, והתוצאות בהתאם. זה נכון בנוגע לאנשי הליכוד, ובמידה לא מבוטלת גם לאנשי יש עתיד. יוצאי דופן הם אנשי המחנה הממלכתי, מפלגה שמאמינה מלכתחילה בדרך הממלכתיות והפשרה, ולכן טבעי שגם בוחריה ידגלו בדרך זו.
זהו מצב מסוכן, שכן מציאת פשרה בסוגיית הרפורמה המשפטית הפכה לאינטרס לאומי קיומי. משום כך אין להפקירו בלעדית בידי הפוליטיקאים. החברה האזרחית צריכה להתגייס למערכה. מכוני מחקר וארגונים אזרחיים בעלי אוריינטציות מנוגדות – למשל, פורום קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה – צריכים להושיט ידיים ולגבש בעצמם הצעות פשרה שיעניקו לכל צד את האינטרס החיוני ביותר עבורו: למחנה השמרני – את הפסקת המצב שבו ביותר מדי מקרים, כולל בסוגיות ביטחון קריטיות, בג"ץ הפך למעצב מדיניות ולא רק למגן זכויות אדם; ולמחנה הליברלי – את ההבטחה שלא תהיה שליטה פוליטית במערכת המשפט, ושהשופטים יוכלו לשמור על האזרח מפני התעמרות אפשרית של השלטון.
האמת היא שלא קשה מדי לשרטט מתווי פשרה שיענו על כפל הצרכים האלה. דרוש רק רצון טוב, שלמרבה הצער נעדר מרוב המערכת הפוליטית. לארגוני החברה האזרחית אין "בייס", ואם יש להם הוא מצוי בחוגים האינטלקטואליים, שיודעים היטב שבהינתן דיון ענייני ולא שבטי־אמוציונלי, אפשר לגבש את המתווה המיוחל ללא קושי רב. ברגע שיצליחו לגבש מתווה כזה, עליהם לעבור לשלב הבא של המאבק: קמפיין ציבורי שיתבע מהפוליטיקאים לאמץ את הפשרה. השתתפות ארגונים בעלי יוקרה משני המחנות בגיבוש המתווה, אמורה לספק לפוליטיקאים את תעודת ההכשר שהם זקוקים לה.
בהמשך לכך, כדאי לייחד מחשבה ארוכת טווח למשמעות הקושי של המערכת הפוליטית לייצר פשרה. הוא נובע ישירות מעידן הרשתות החברתיות, שבו הפוליטיקאים חשופים כל הזמן לקולות הצעקניים ביותר ומושפעים מהם.
אגב כך מתברר ששיטת הפריימריס, שהועלתה על נס כשיטה הדמוקרטית ביותר, נעשתה בפוליטיקה העכשווית לשיטה המסוכנת ביותר לבחירת מועמדים. היא יכולה עוד לעבוד איכשהו במפלגות נישה קטנות, שקהל הבוחרים שלהן אידיאולוגי לא פחות מנבחריו – העבודה, מרצ, ובמידה מסוימת גם הציונות הדתית. אבל במפלגת שלטון כמו הליכוד מתרבים המתפקדים שעניינם אינו אידיאולוגיה כזו או אחרת, אלא עצם השותפות במפלגת שלטון והשפעה על דרכה.
לכן נבחרת הח"כים של הליכוד היא אולי לא הקיצונית ביותר בכלל המפלגות, אך בוודאי הכי פופוליסטית. זו נבחרת שמעניקה פרשנות חדשה לצירוף הון־שלטון־עולם תחתון: מתוך התמקדות בעצם המטרה של אחיזה בשלטון, מצליח "ההון האנושי" של רשימת הליכוד לשבור מדי קדנציה את הרף התחתון שהציג בקדנציה הקודמת.
המצב הזה דורש חשיבה מחודשת על מוסכמות ישנות. בעידן הרשתות החברתיות, הדמוקרטיה במובנה המשטרי (הצגת מרב הנושאים לבחירת הציבור) מסכנת את הדמוקרטיה במובנה הערכי (ערכים של חירות ושוויון). כדי שהגולם לא יקום על יוצרו, נדרש מהפך מושגים רדיקלי. נדמה שבניגוד לסנטימנט המקובל, ראוי דווקא לאסור בחוק את קיומם של פריימריס, לכל הפחות במפלגות גדולות המתיימרות להיות מפלגות שלטון.
באותה רוח, ראוי גם לדרוש מן הרשתות החברתיות אחריות הדומה לזו של חברות ציבוריות, שהרי הן ממלאות תפקיד ציבורי ראשון במעלה. ראוי שוועדה ציבורית תהיה שותפה בעיצוב האלגוריתם המכתיב את הצגת הפריטים ברשתות, וכן תקבע את הכללים לגבי התכנים האסורים בהפצה ברשתות. המחוקק צריך לפעול לאכיפה פלילית של האיסורים הללו, כולל עונשים כבדים על הרשתות ומנהליהן במקרים של הפרה.
החברה המודרנית, ובכללה הכלכלה הליברלית, ידעה לשים מגבלות על התנהלותן של חברות פרטיות בכל הקשור לאכיפת תנאי שוק ראויים, כגון סייגים על מונופולים או תיאום מחירים. אם חפצי חיים אנחנו, כדאי שנלמד לשים מגבלות עליהן גם כשמדובר באתיקה של השיח הציבורי.
