מדינת ישראל מותקפת בימים האחרונים על בסיס יומי בכמה זירות, במגוון שיטות ואמצעים ועל ידי מספר אויבים. התוצאות עד כה מדממות, ולמתקפות כולן יש מאפיינים משותפים: אי הכרה במדינת ישראל ובזכותה לקיום והגנה וזיהוי שעת כושר לפגיעה ואולי תבוסה ישראלית. האמתלה: אל אקצה. האמצעים מגוונים: איום במוסדות בינ"ל (ביה"ד הפלילי בהאג), ירי רקטות, פיגועי ירי, דריסה, סכינאות, מל"טים, פגיעה באוניות, פגיעה ביהודים בחו"ל. כל אמצעים כשרים לפעולה, כמעט.
המענה הישראלי: תגובות המעידות על היחלשות ההרתעה, ויכוח פנימי המערער את יסודות המדינה, אין יוזמה ואסטרטגיה וכרגיל – צה"ל, משטרת ישראל ומערכת הביטחון מנסים להציל את המדינה. בינתיים זה עוד מדמם אך עובד, אבל אם הדרג המדיני לא יתעשת ויוביל אסטרטגיה מותאמת למציאות המשתנה, "תקרת הזכוכית" הזו לא תאפשר למערכת הביטחון את יכולת ההגנה והשבת ההרתעה, במה שרק יחמיר את המצב.
זיהוי המצב – התקפה משולבת ומתואמת רב זירתית ורב אמצעית
אנו בעיצומה של מערכה משולבת ומתואמת ע"י אויבי ישראל שהתחלה עוד לפני 48 ומאז, בגלים עולים ויורדים, תוקפת אותנו שוב ושוב. אם נבחן את השנה האחרונה, היא התחילה בגל טרור ומספר פיגועים שהתניעו את מבצע "שובר גלים", כך שסיימנו את שנת 2022 עם מאות פיגועים ו33 נרצחים. מאז כניסת הממשלה הנוכחית, לה מלאו 100 ימים זה מכבר, נוספו עוד כש-18 נרצחים בפיגועים שאליהם נוספו חדירת מחבל מלבנון (אירוע מגידו), ירי רקטות מלבנון ומסוריה, חדירת מל"ט איראני מסוריה ופיגועי ירי, דריסה וסכינאות בשטחי איו"ש, הבקעה ותל אביב. אם כל סימני האזהרה הללו לא מספיקים בכדי לשנות אסטרטגיה ומדיניות, מה לנו כי נלין? ויש עוד, איראן מתקדמת ליכולת גרעינית ומתבססת כמעצמה אזורית בעלת יכולת והשפעה מדינית בנוסף להשפעתה הצבאית (ראה הסכם סעודיה איראן, שיח עם איחוד האמירויות, ועוד).
ומה בישראל?
רוב מרצה ועיסוקה של הממשלה הנכנסת ב-100 ימימה הראשונים הופנה לקידום הרפורמה, עד לשלב בו היא "קמה על יוצרה". מבלי לשפוט את חשיבותה ונכונותה, הטענה המרכזית היא שהדרג המדיני לא השכיל להבין ולהפנים את המציאות הביטחונית הקשה והמורכבת ולא עצר את העיסוק ברפורמה, ששאב את מלוא הקשב והזמן שלו, בכדי לקדם ולטפל בנושאי הביטחון הלאומי של ישראל.
הבטחת החיים והביטחון של אזרחי מדינת ישראל קודמים לאיכות החיים והרצון לשפרם. היחיד שעשה זאת בהקשרי הרפורמה הוא שר הביטחון, ועל "הצטיינותו" הוא כעת בסטטוס לא ברור. הקבינט לא התכנס חודשיים והדיונים הביטחוניים המתקיימים באופן יום יומי ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון אינם מהווים תחליף לדיוני הקבינט – אשר אמור לגבש יחד עם גורמי הביטחון את האסטרטגיה והמדיניות, ולאפשר לראש הממשלה ושר הביטחון להחליט באופן יום יומי על יישומה בהתאם להערכות המצב.
מהי האסטרטגיה של ישראל בכלל הזירות?
מדינת ישראל מחזקת את ההגנה, פועלת למול המפגעים והתרעות המודיעין, תוקפת יעדים בכדי לצאת ידי חובה (לאור המצב – זה נכון, אך דורש שינוי), או במילים אחרות: פועלת בצורה תגובתית, חסרת מעוף וחשיבה ארוכת טווח באופן שמכרסם בהרתעה לאורך הזמן. לו זו הייתה תגובה המיידית, כשבחדרי החדרים אנו מתכוננים לשינוי מדיניות, אז מילא. ניסיון העשורים האחרונים מלמד שמדינת ישראל תעשה כל מאמץ בכדי לשמר את השקט היחסי, עד כדי התמכרות לו.
זה נראה כי תרחיש האימים של מערכה רב-זירתית ופנימית מתפתח עלינו. אכן זה כך, ועוד לא אבדה תקוותינו.
כיצד עלינו לפעול?
מערכת הביטחון – צה"ל, מוסד, שב"כ ומשטרת ישראל צריכים להמשיך את מאמצי ההגנה בכלל הזירות, בדגש על מודיעין מקדים לפיגועים, מטרות וסיכול הפיגועים במאמצים מבצעיים. הם יודעים לעשות זאת והצהרות הדרג המדיני אשר "מנחה לגייס מילואים" או להמשיך בפעילות ככל שיידרשו הן הצהרות תקשורתיות בלבד. הדרג הצבאי (כולל ספקי המודיעין והמבצעים הבין ארגוניים) חייב לקדם יכולות לפגיעה בבכירי הארגונים בשטחי עזה איו"ש וחו"ל – על פי החלטות הדרג המדיני. בנוסף, הוא נדרש למעבר משגרה למערכה רב-זירתית באופן מהיר, כולל יכולות ל"מכה מקדימה".
הדרג המדיני – הדרג המדיני חייב להתכנס במסגרת דיוני הקבינט המדיני-ביטחוני לקידום אסטרטגיה ומדיניות מותאמת לכלל הזירות. הסמכות החוקית לעסוק בנושאי מדיניות חוץ וביטחון נתונה לממשלה כולה, וזו מסמיכה את ועדת השרים לענייני ביטחון. הקבינט לא יכול להתכנס רק במלחמה ו"לקבל החלטות", זה לא יצליח כעת ולא הצליח בעבר. כמות המידע, הנתונים, הלחץ והאחריות בזמן אמת אינם מאפשרים קבלת החלטות ראויה ברמה הלאומית.
לפיכך, תהליך קבלת ההחלטות הוא שוטף ושיטתי, הפועל עם מנגנון (המל"ל כמטהו של ראש הממשלה והממשלה) בשגרה, שנועד לקבוע אסטרטגיה ארוכת טווח, ותיקוף המדיניות למול אתגרי המציאות העכשווית, ולא להיפך. בשנים האחרונות, ראשי הממשלה הפכו מוסד זה "להלבנת" החלטות, וקידום מעמד השרים.
עיקרי האסטרטגיה לבחינה: החלטות צריכות להישקל בכובד ראש, בדיונים והיכרות מעמיקה של החומרים, בבחינת חלופות אסטרטגיות רבות (כולל חשיבה מחוץ "למערכת"), והכנת המאמצים הלאומיים – המדיניים, המשפטיים, ההסברתיים, העורף וצריכות להישקל בראיית טווחי הזמן המיידיים והרחוקים. חשיבה לטווח זמן רחוק תוביל להחלטות מושכלות גם ברמה המיידית, ורצוי לא להפך. כלומר, החלטות הנובעות מלחץ לפעולה מיידית שיפגעו במאמצים ארוכי טווח.
מעבר מאסטרטגיה תגובתית לאסטרטגיה יוזמת, חיזוק ההרתעה ("על אמת", לא בהצהרות), באמצעות גביית מחיר משמעותי צבאי ומדיני, ופגיעה במחוללי הטרור ולא במרדף אחרי היתושים.
מחוללי המצב: איראן וחמאס
איראן היא מחולל ראשי של לא מעט מהאירועים והמצב, היא מנסה לגרור את ישראל לעימותים והקזות דם, הכל בכדי להסיטה מהמערכה כנגדה בגרעין ובהתבססות. לצידה, ניצב חמאס, שהצליח כבר ב"שומר החומות" ליצור זיקה שקשה לנטרל בין הזירות: עזה-יו"ש-ערביי ישראל, ואף לבנון. הוא עושה זאת באמצעות הכוונת ומימון פיגועים מרצועת עזה ומחו"ל, באמתלה של פגיעה באל-אקצה. מאז, הוא חיזק את הקשר עם לבנון וחיזבאללה, וירי הרקטות האחרונות וביקור הנייה אצל נסראללה רק המחישו את רמת התיאום הגבוה.
לפיכך, העקרונות הבאים צריכים ללוות את גיבושה של האסטרטגיה לטווח הארוך.
איראן – המשך המערכה הבינ"ל להטלת סנקציות קשות ועצירת מירוץ הגרעין, בצד קידום המוכנות האופרטיבית של צה"ל לבד, ו/או שיתוף פעולה עם ארה"ב לפגיעה ביעדי הגרעין. בנוסף, יש לקדם מוכנות לתוכנית ב' – מצב בו איראן "פורצת לגרעין", לא יפורט כאן. באשר לחילופי המהלומות במסגרת המב"מ – בתמצית, יש לעבור למדרגת סיכול פעילים בכירים – דוגמת הנפגעים האחרונים בתקיפות בסוריה שדווחו ע"י מקורות זרים, ופגיעה משמעותית יותר בסוריה. תקיפת מכ"מים ותותחים היא חשובה, אולם השמדת מפקדת הדיביזיה על חלק מבכיריה, תעביר מסר ברור יותר.
חיזבאללה – חיזבאללה היא זרועה הארוכה ממש של איראן בלבנון ונסראללה הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטות האיראני. מול חיזבאללה קיים מאזן הרתעה הדדי, אולם הוא מנסה למתוח את החבל ולא תמיד יוכל לעצור לפני קריעתו. הסכם הגז היה נקודת מפנה ציון חשובה בעבורו להכרה העצמית והישראלית בכוחו – צריך ללמוד מכך. ככל שניתן, רצוי להימנע ממערכה מול חיזבאללה, אולם בו בזמן לתכנן מהלך של "מכה מקדימה" יזומה בעיתוי המתאים לישראל.
איו"ש – הרשות הפלסטינית חייבת לשלם מחיר. היא חייבת להכיר במחיר שתשלם באם תתפתח מערכה באיו"ש. פגיעה מדינית והחזרה לאחור של הסכמי אוסלו להתאמת האינטרסים הישראליים, כגון ריבונות על היישובים הישראלים, הצירים, השתלטות על שטחי ביטחון ושטחי מפתח, הריסת אלפי מבנים בלתי חוקיים ואף ריבונות על הבקעה. הרש"פ חייבת לאתחל מחדש את סוגיית תשלומי הטרור וההסתה, ועלינו גם להפוך את סוגיית האסירים הביטחוניים מנטל לנכס במידה של מערכה באיו"ש/בעזה.
עזה – חמאס וגא"פ נפגעו במבצעי "שומר החומות" ו"עלות השחר", אולם, לא מספיק. אלו היו מערכות ממוקדות קצרות ובעלות אפקט הרתעתי נמוך. חמאס פועל באופן מתוחכם, מכווין טרור באיו"ש מתוך כוונה כפולה- להשתלט על איו"ש ולרשת את הרש"פ, ולעורר מערכה כנגד ישראל. בינתיים, הוא נהנה מחסינות וממשיך לשלוח פועלים לישראל. בנוסף, חמאס מפעיל מאמצים וקמפיין תודעתי מול ערביי ישראל, "אל קצה בסכנה" זהו שמו, תוך חיזוק תודעתי של כוחו (קריאות אנו חייליך מוחמד דף בהר הבית! וכן בהפגנות בקרב ערביי ישראל). תקיפת מטרות תשתית ללא פגיעה בלוחמים או בכירים כבר לא משפיעה. נדרש לעבור לבחינת טיפול בנכסים משמעותיים או סיכול באופן מפתיע בעיתוי ובדרך של בכיריו (גם במחיר למערכה שתתפתח).
ערביי ישראל – שוב, לא כולם, אולם תמרורי האזהרה של "שמור החומות", הפגנות האלפים בערים הערביות בימים האחרונים כולל קריאות חמאס ומוחמד דף ופיגועי טרור של ערביי ישראל בעלי ת.ז כחולה, חייבים להניע את המערכת להחלטות ופעולות. אם לא די בסימנים אלו, מה עוד צריך לקרות? יש כאן חוסר קבלת מדינת ישראל, וניסיון של רבים לקעקע את זכותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
גם את ירדן חשוב להזכיר. הממלכה מהווה נכס אסטרטגי של שקט בחזית המזרחית, אולם בשנים האחרונות היא ניצבת על תקן גורם המזין חוסר יציבות בהר הבית ובשטחי יהודה ושומרון. ירדן חייבת להיכנס לבחינה מחודשת של הנחות היסוד והאסטרטגיה מולה.
הבנת המציאות, מימוש אחריותו המלאה של הדרג המדיני לביטחון מדינת ישראל, חיזוק הלכידות הפנימית, תיאום הצרכים מול בעלות בריתנו – ובראשן ארה"ב, הכוונת המאמצים הלאומיים הכוללים, פתיחת הנחות היסוד הכובלות את מערכת הביטחון, וגיבוש אסטרטגיה מתאימה למציאות המשתנה.
כיצד? שיתוף פעולה (כולל עם ראשי האופוזיציה) ועיסוק אמיתי בנושאים הללו, יובילו לתוצאות בטווח הקצר ובעיקר הארוך, וימחישו לאזרחי המדינה כי נבחרי הציבור פועלים באמת לממש את אחריותם כלפי המדינה ואזרחיה. מנגד, המשך ההתנהלות, טיפול בטפל ולא בעיקר, עיסוק מצומצם ביעדים והנחיות טקטיות – יגרום לנזק ביטחוני גדול שיתחרה רק במחדל יום הכיפורים 73'. אזרחי ישראל לא יסלחו על-כך.
