לאחרונה מדובר הרבה על התלכדות הזירות בהקשר למציאות הביטחונית. נוצרה חפיפה וזליגה מזירה לזירה, ולא בפעם הראשונה. ערביי ישראל, ערביי יהודה ושומרון, הפלסטינים של רצועת עזה ומזרח ירושלים וכמובן הפלסטינים בלבנון. פלסטינים פה, ופלסטינים שם.
לזיקה הגוברת בין תת המערכות הפלסטיניות נוספה עתה גם הזיקה בין המערכה שמנהלת ישראל מול הפלסטינים לבין זו שהיא מנהלת מול חיזבאללה וכמובן מול משטר האייטולות של איראן. מבחינה זו, רשעי המזרח התיכון מעולם לא פעלו בסוג כזה של סנכרון המעמיד אתגר מסדר גודל אחר עבור הביטחון הלאומי הישראלי. אתגר שמחבר בין איומי הטרור, איום הגרעין ודה הלגיטימציה.
אבל למציאות הזו של טשטוש הגבולות מתווסף אלמנט נוסף ודומה. זהו הטשטוש שהוא לא פחות חמור, אולי אפילו יותר, בין הפוליטיקה לבין הביטחון. זה לא ממש חדש. בשנה וחצי האחרונות גילתה ישראל תרדמת עמוקה נוכח האינתיפאדה הפלסטינית המתגלגלת והכחישה אותה כמעט לחלוטין.
זה היה נוח מהרבה סיבות, אבל מה שאפשר את ההכחשה הזו הייתה העובדה הפשוטה שהאלימות מיוצרת על ידי פלסטין השנייה ומכוונת לישראל השנייה. פריפריה פלסטינית פוגעת בפריפריה ישראלית; במתיישבים ביהודה ושומרון, בחקלאים בצפון, בתושבי יישובי הנגב וביהודים בערים המעורבות. המרכז הישראלי נותר, על פי רוב, מחוץ למעגל האלימות הפלסטיני וחי את אשליית השקט והנורמאליות שבה חיי הכלכלה והצרכנות הפכו לעיקר.
המגמה הזו, שבה הפוליטיקה והחברה מתערבבות במציאות הביטחונית ובענייני הביטחון הלאומי ניכרת גם עתה. היא חדרה עמוק יותר לחיינו במהלך החודשים האחרונים על רקע המחאה נגד הרפורמה בדמות סרבנות הטייסים ואנשי 8200, שהעמידו את הביטחון הלאומי כערך מותנה ותלוי בדבר (הפוליטי). לכך הצטרף הזיהום החמור של כל מיני "לשעברים" ופורשי המערכות הביטחוניות שהחליטו לרתום את ה"לשעבריות" שלהם ואת הארגונים שלהם השתייכו, לטובת המאבק הפוליטי ברפורמה.
עתה אנו רואים תופעה שלישית של חציית הגבול בין הביטחון הלאומי לבין הפוליטיקה – הקריאות של מתנגדי הרפורמה לעצירת המהלך על רקע ההסלמה הביטחונית. לא, אין מדובר בהתנהלות תמימה, מדובר במינוף של המציאות הביטחונית החמורה לתכליות פוליטיות. ישנם אנשי ציבור הקוראים להילחם ברפורמה כאילו אין חיזבאללה וחמאס ולהילחם בחמאס ובחיזבאללה כאילו אין רפורמה. אולם מה שמבצבץ מאחורי הטענות הללו היא דווקא הזיקה בין המכלול הביטחוני ובין זה הפוליטי.
רוצה לומר, המציאות הביטחונית הקשה אינה מעלה או מורידה מהמאבק הפוליטי ויש לראות בה סוג של הזדמנות להמשכו. מהבחינה הזו, המוזות כבר לא שותקות כאשר התותחים רועמים. הפוליטיקה שרה ושורקת לתוך המציאות הזו ומחוררת עוד יותר את הביטחון הלאומי הישראלי. השבתות שהוכרזו כירידים פוליטיים על ידי ראשי המחאה וכמועדי מופעי ההתנגדות לרפורמה ולממשלה, הן סוג של מבחן. לא רק עבור מתנגדי הרפורמה ומובילי המחאה אלא עבור החברה הישראלית בכללותה. סוג של נייר לקמוס נוסף שבאמצעותו תיבחן החברה ויעמוד למבחן הביטחון הלאומי.
צריך להזכיר כאן שאירועים ביטחוניים קודמים כמו פיגועים קשים לא העיבו על קיום המחאות. בדקה דומייה נגמרה הסולידריות החברתית הישראלית ונמשכה הפוליטיקה. האם זה יקרה גם הפעם? זו שאלה חשובה ורצינית. אם כך יקרה, יהיה זה עוד קו פרשת מים אליה הגיעה החברה הישראלית במודל העכשווי שלה 2023 שהפוליטיקה שלה דורסת אפילו את הפרה הכי קדושה שלה הנקראת ביטחון לאומי.
