בשלהי שנת 2008 ניגשתי לגיבוש ביחידה מובחרת מאוד, נער בסוף התיכון מצויד בכובע טמבל והמון מוטיבציה. הדופק בשמיים, הראש לא מפסיק לעבוד ולקיים משא ומתן עם יתר אברי הגוף על ההתמודדות עם המאמץ הפיזי והמנטלי הבלתי נגמר. תרגיל רודף תרגיל וכל אתגר קשה מקודמו.
ואז לרגע, מושכים אותי המדריכים הצידה. עיניים כחולות בוחנות ננעצות בי ונשאלת שאלה באווירה חברית וחמימה.
המגבש: "מה דעתך על הגירוש של גוש קטיף?"
לתרגיל הזה לא התכוננתי. זה משנה? מה זה קשור? אה הבנתי. אתם רוצים לשמור על הקבוצה הקטנה הזו מכל מיני יחידים שאולי על בסיס ערכי יערימו קשיים בציות לפקודות. לגיטימי.
"אני חושב שזה אירוע קשה, ומנוגד לכל ערך שגדלתי עליו ושעיצב אותי, אבל ממלכתיות היא מעל לכל מבחינתי" מיהרתי לענות.
המגבש: "ואם היו מבקשים ממך לפנות משפחה, מה היית עושה?"
וואו. כנראה שזו באמת חבורה מאד איכותית. אני נפעם מהנחישות הלא מתפשרת בשמירה על הבית. על המדינה. על האידיאולוגיה. ללא פשרות. ללא תנאים. לסרב פקודה זה לא לגיטימי, ברור.
"הייתי לוקח חלק מלא בפעילות הנדרשת" עניתי.
המגבש: "אחלה, תחזור לקבוצה"
מדינת ישראל קמה כדי לאחד בארץ ישראל את שבטי ישראל מהתפוצות השונות. מאז ועד עתה, אתגר זה ממשיך ללוות אותנו. המאמץ האינסופי לאחד ולחבר בין קבוצות שונות באוכלוסייה הוא לא פשוט. זהו אתגר של ממש, לקבץ ולחבר את מגוון המסורות, האמונות והדעות. כשהדבר מצליח אנו עומדים מלאים בהתפעלות ובגאווה על מדינתנו. רגעי הרעות והאחווה ההדדית הם רגעי השיא.
והנה, במסגרת תהפוכות העת הנוכחית, אנחנו ממלאים שקים בטענות וזעקות שבר וחורבן. אנחנו מסדרים אותם בשורות לגובה, האחד מול השני. אט אט אנו מצמצמים את החריצים הקטנים שעוד מאפשרים לראות אפילו קצת את אחים שלנו בצד השני של התעלה.
כאן אמורה להסתיים המטאפורה, כי הצבא חייב להישאר הרחק מעבר לקו האדום. צה"ל זהו המקום שבו כולנו נפגשים, מכירים ואוהבים האחד את השני ללא תיוגים ומחיצות. זהו הביטחון שלנו, של ילדינו. זה המקום שנהרגו בו טובי בנינו ואבותינו. הוא אינו נחלתו של שום פלג, תנועה, או אליטה. אין לאיש זכות למנף את הנכס הזה לטובת דעותיו האישיות.
אז יש שיגידו שהממשלה הפרה את החוזה הבלתי כתוב. יש שיגידו שזו דיקטטורה. יש שיגידו שתם האמון באנשי הממשל, שזה לא אותו דבר, שלא לזה הם התחייבו.
ויש גם שיגידו, שאין חוזה כי זה ברור מאליו. ושישרתו גם תחת כל ממשלה, ושהאמון באנשי ממשל או בג"צ הוא בכלל לא חלק מהמשוואה, ושהמחויבות לביטחון ישראל היא הרבה יותר עמוקה מעמדה פוליטית ואפילו מזעם עמוק או דאגה כנה.
בשבועות האחרונים פתאום ראיתי לתדהמתי את אותן פנים מוכרות מהגיבוש שלי מסיתות באופן ברור, גלוי ובגבהות לב, לסרבנות – לא לסרבנות מצפונית אלא לסרבנות כדי להכניע את הממשלה. אותו מגבש, לבש חולצה עליה כתוב: "אחים לנשק". אחים לנשק? כותרת הרואית סה"כ. מכבסת מילים למתן לגיטימציה לדהור ולדרוס את השונה שחושב אחרת באצטלה ציונית ופטריוטית – לא יותר מזה.
אני מכיר את אנשי אחים לנשק. אנשים רציניים, טובים, ומונעים באמת מתוך רצון לשמור על המדינה מכל פגע. אבל אחים שלי, לא לאיים בהנחת נשק.
