החברותא המבוגר שלי בישיבה אמר לי פעם סברה יפה בהלכות שבת, משמו של ר' מנחם זֵמבָּה. התפעלתי מהרעיון, ושאלתי מי זה הזמבה הזה. הוא הזדעזע ואמר לי: "אם אתה לא יודע מי היה הרב מנחם זמבה הי"ד, זהו כישלון של החינוך הדתי". ייתכן שהכישלון אינו של מערכת החינוך הדתית אלא רק של חיים נבון, אבל כדי לכפר עליו אכתוב כאן משהו על האדם הגדול הזה.
בין רבני ורשה הגדולים בלט הרב זמבה לא רק בתורתו, אלא גם בעובדה שסירב להיות רב. במשך עשרות שנים התפרנס מניהול חנות למוצרי פלדה, ולמרות זאת העריצו אותו פשוטי העם וגם גדוליו. הוא היה ממנהיגי "אגודת ישראל" ובנאום נודע ב־1937 (תרצ"ז) הצהיר על התנגדות נחרצת לחלוקת הארץ. מי שמאמין בתורה השלמה, אמר אז הרב זמבה, מאמין גם בארץ ישראל השלמה.
ואז הגיעו הנאצים. הרב זמבה היה אחד ממנהיגי גטו ורשה, ועדויות רבות על חייו נשמרו ב"יומן גטו ורשה" שכתב הלל זיידמן. בליל בהלה, בזמן המתנה לסלקציה, מצא זיידמן את הרב זמבה יושב וכותב חידושי תורה על ה"מנחת חינוך". כשהוא תמַה על כך, אמר לו הרב: "לולא תורתך שעשועיי, אז אבדתי בעוניי". בשנותיו בגטו שילב הרב זמבה קבלת הדין כלפי מעלה ביחד עם התרסה תקיפה כלפי רשעי העולם. באותו מעמד דרש כך על הפסוק "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים": אסור להיות סבלניים כלפי מצרים, אסור להמשיך לסבול את המצב הנורא.
מדוע לא שמעתי על הרב זמבה? אולי משום שבמונחי ימינו הכיתתיים היינו מסווגים אותו כ"חרדי"; אולי משום שלא השאיר אחריו כמעט ספרים; אולי משום שרבבות מעריציו נשרפו יחד איתו
בהזדמנות אחרת מצא אותו זיידמן שוקד על כתיבת מאמר תורני, תחת הכותרת: "מה שחידשתי תחת חמת המציק, בעניין קידוש השם על פי הרמב"ם והראב"ד". על דף אחר במחברתו היה כתוב: "מה שחידשתי בעזרת השם בימי הזעם, ביום אשר לקחו ממני את אשתי היקרה". כשהתפלא זיידמן על יכולתו של הרב זמבה לשבת ולכתוב חידושי תורה בתוך התופת, אמר לו הרב: "שלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים" – צריך לדעת להיות מעורב בענייני העולם, וגם לסלק ידיים מענייני העולם; כל דבר בזמנו ובמקומו.
באותן שנים החליף הרב זמבה את דירתו חמש פעמים, ותמיד היה מעונו מוקד של עידוד רוחני, תורה ותפילה לכל יהודי הגטו. בסוכות תש"ג (1942) פרץ פִּרצה בתקרת דירתו, ותוך סיכון גדול לעצמו הניח עליה סכך. אלפי יהודים זחלו לדירתו דרך מחילות, כוכים ועליות גג, כדי לקיים בה את מצוות נטילת לולב וישיבה בסוכה. המשטרה היהודית של הגטו אסרה את הרב זמבה, ובתור עונש כפתה עליו לעבור שוב דירה. יהודים המשיכו ללמוד תורה בפינות נידחות בגטו, והרוח החיה בכל ה"ישיבות" הללו היה הרב זמבה. הוא עבר ממרתף למרתף, בחן את התלמידים בדברי תורה והלהיב אותם.
לימים אמר הרב זמבה: "לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלץ', שממנו שילחו יהודים לטרבלינקה. השלינו את עצמנו בדמיונות שווא. היינו צריכים להזעיק את העולם, ועכשיו אנחנו צריכים להתנגד". ועוד אמר: "יש דרכים שונות לקידוש השם. בזמן שניסו להכריח יהודים להשתמד, להמיר את דתם, עצם מיתתם הייתה קידוש השם. אבל היום הדרך היחידה לקידוש השם היא ההתנגדות החמושה". ניצול שואה אחר שמע אותו אומר: "צריך להתקומם, להתנגד במעשה, בנשק ביד". הרב גם תרם כסף רב לוועד ההתגוננות שקם בגטו.
בשבת חול המועד פסח תש"ג, לפני שמונים שנה בדיוק, נרצח הרב מנחם זמבה הי"ד בידי הנאצים, בזמן הדיכוי האכזרי של מרד גטו ורשה. כתבי היד הרבים שלו אבדו בזוועת הגטו, ובידינו רק מעט מאוד מכּתביו הגאוניים. אבל אנחנו, היהודים, יודעים לזכור גם אותיות שפרחו באוויר. אני עדיין מתבייש על כך שלפני שלושים שנה לא ידעתי מי היה הרב זמבה. מדוע לא שמעתי עליו? אולי משום שבמונחי ימינו הכיתתיים היינו מסווגים אותו כ"חרדי", תומך אגודת ישראל; אולי משום שלא השאיר אחריו כמעט ספרים; אולי משום שרבבות מעריציו נשרפו יחד איתו, ולא הפיצו את שמו הגדול בעולם השקר שלנו. בעולם האמת ודאי זוכה הוא למקום הראוי לו, בין אבותינו הקדושים.
יקרים לנו כל גיבוריו של מרד גטו ורשה, ונמשיך לזכור ולהזכיר את שמם הקדוש של מרדכי אנילביץ, פאבל פרנקל וחבריהם. ולצידם נזכור גם את הרב מנחם זמבה, שעודד את תלמידיו ומעריציו לחיות חיי מופת ורוח בלב הגיהינום, וכשהגיעה השעה דחק בהם גם לשאת נשק נגד הצוררים.
