אני לא מכירה הרבה בנות שסבתא שלהן נכחה בחדר כשאמא שלהן עשתה להן את "השיחה". אבל סבתא שלי, בכל אופן, הייתה שם. כמו שהיא הייתה בכל ימי ההולדת שלי בגן. כמו שהיא נמצאת בכל התמונות המשפחתיות שלנו.
זה קרה כשהייתי חולה ונשארתי בבית. אמא טיגנה שניצלים, וסבתא ישבה על השרפרף הקטן בכניסה למטבח וקילפה תפוחי אדמה, כשאמא שלי אמרה פתאום: "רחלי, את תכף בת 12, ויש משהו שאת צריכה לדעת על נשים".
מיד הבנתי למה היא מתכוונת, הרי כבר עודכנתי בפרטים מהחברות הפחות תמימות בכיתה, ועניתי "זה בסדר, אני יודעת, מחזור וכל זה". סבתא לקחה את השיחה משם והמשיכה לדבר. ואני לא יודעת מאיפה עלתה לי השאלה הזאת, כי זה היה ממש חצוף, אבל פתאום פניתי אליה ואמרתי: "תגידי סבתא, מה עשיתן בשואה עם המחזור? איך הסתדרתן?" וסבתא צחקה וענתה: "איזה מחזור? לא היה לנו מחזור".
היום אני יודעת לומר שהייתה לי פריווילגיה. זכיתי לספר את הסיפור המשפחתי שלי כששאלו בכיתה למי יש קרובים שנספו. חלק גדול מהחברות שלי מעולם לא נשאלו על ההיסטוריה המשפחתית שלהן
זמן מה לאחר מכן עמדנו בצפירה בטקס של בית הספר. המורה הנחתה אותנו לחשוב על משהו שקשור לשואה או על קרוב משפחה שנספה, אז חשבתי על המשפחה של סבתא, ואז נזכרתי בשיחה הזאת על הווסת ופרץ של צחוק עלה לי פתאום. לא עזר כמה שניסיתי להתאפק, הצחוק פשוט יצא ממני. ככה, באמצע הצפירה. ניסיתי לכבוש אותו ללא הצלחה, ובינתיים עוד שתי בנות נדבקו בצחקוק. המורה נעצה בנו מבט זועף, ואחרי הטקס קראה לנו לבירור. הסברתי שסבתא שלי ניצולת שואה ושנזכרתי במשהו מצחיק שקשור אליה. ואז המורה פנתה לשתי הבנות האחרות ואמרה: "אבל אתן מזרחיות, מה התירוץ שלכן?"
אף פעם לא נתתי דעתי לחוויה העדתית שמספק העיסוק בשואה, עד שמאור זגורי החליט להניח אותה על השולחן. זה קרה באחד הפרקים בסדרה "זגורי אימפריה", כאשר צפירה נשמעה בבית המשפחה ובבר האב נשאר לשבת בכורסתו. התפתח ויכוח בינו לבין בנו, שהטיח בו האשמות על חוסר כבוד להיסטוריה של העם היהודי. האב, בתגובה, ענה לו במונולוג בלתי נשכח: "רק להם מותר להנציח את עצמם? למה אני צריך להכיר את השמות של כל המקומות שלהם, את כל ההיסטוריה של הסופרים והפואט שלהם, את הערים שהם חיו, למה? הם יודעים מה שקרה אצלי? בבית הספר מלמדים משהו על השטעטל שלי באפריקה? כל שנה הייתי עומד בצפירה, אבל אחרי שראיתי שהם לא מתעניינים במה שקרה אצלי, הפסקתי".
יש תחושות שאפשר לשתף רק בחסות דרמה טלוויזיונית. בימים כתיקונם, דיבורים על השואה מלאים בתקינות פוליטית. אבל חשוב לפעמים להניח את הדברים כהווייתם ולהודות באמת – יש משהו ביום השואה ששואב את כל חוויית הכאב אליו. במשך שנים השואה הגדירה את גבולות הלגיטימיות של הסבל.
קיבלתי הזדמנות למבט הזה כמעט בטעות. זה היה כשהייתי שביעיסטית. האולפנה הוציאה משלחת לפולין ונאסר עליי להשתתף בה כעונש על מעשה קונדס שעשיתי. לא עזרו כל תחנוניי, מצאתי את עצמי בחוץ, יחד עם בנות אחרות שלא התכוונו לצאת למסע. כשהבטתי ברשימות, החלוקה הייתה מאוד ברורה: רוב מוחלט של אלו שנשארו בבית היו מזרחיות. אחת מהן אפילו אמרה לי שהיא לא יוצאת כי לא בא לה להרגיש אורחת בטרגדיה של אחרים. אני זוכרת את השיחות המקדימות ואת שיתופי האלבומים אחרי שחזרו משם. אני זוכרת את תחושת הזרות שליוותה אותי מאז בכל פעם שהמסע הזה הוזכר.
יש דברים שאפשר לראות רק כשמתרחקים ומביטים מהיציע. היום אני יודעת לומר שהייתה לי פריווילגיה, גם אם מהסוג המפוקפק. אני קיבלתי הזדמנות לספר את הסיפור המשפחתי שלי, כואב ככל שהיה. לי היה מה לומר כששאלו בכיתה למי יש קרובי משפחה שנספו. חלק גדול מהחברות שלי מעולם לא נשאלו על ההיסטוריה המשפחתית שלהן. חלקן מעולם לא זכו לספר את הסיפור שלהן. לא בטקס, לא בחוג בית, לא בכלום. ואולי השלב הראשון בריפוי החברתי מתחיל בהכרה הפשוטה שיש עוד קבוצות בעם הזה שקרו להם דברים שראוי שיספרו עליהם, ומגיע לסיפורים האלה מקום. מגיע לילדים שלנו להכיר את מכלול התלאות שהביאו אותנו לכאן.
