אתם יודעים, מדי פעם יוצא לי לפגוש בעולם, בחיים האמיתיים, מישהו או מישהי שקוראים את הטורים שלי, ואת הפוסטים שלי, הם מזהים אותי מהתמונה הזאת שיש כאן בראש הטור, למרות שהתמונה הזאת צולמה לפני שמונה שנים! כשהייתי איש אחר, היום אני נראה אחרת ברוך השם, אני יותר שמן, ויותר קירח, והרבה יותר שבור, שכוייח!
והרבה פעמים הם ניגשים אליי ושואלים אותי, תגיד יאירקה, איך אתה מסוגל להיות כל כך חשוף! ובכל פעם שהם שואלים אותי את זה, אני אומר להם שאני בכלל לא מרגיש חשוף, להפך, אני מרגיש מאוד מוגן ומצונזר! שהרי את הדברים שבאמת כואבים לי, את הדברים שבאמת מערבבים אותי, את הדברים שבאמת שוברים לי את הלב, אני שומר אצלי.
ועכשיו אספר לכם על מה אני לא מספר לכם, חחחח, בתקופה האחרונה, כלומר, בשנה האחרונה! אני חווה סביבי כמה פרידות כואבות. והפרידות האלה כל כך קשות לי, וכל כך מערבבות אותי, וכל כך חונקות אותי, שאני בקושי מסוגל לחשוב עליהן, בטח שלא לכתוב עליהן, בטח שלא בעיתון. לפני שנה וקצת, החברים הכי טובים שלנו בעולם, החליטו לסיים את הקשר שלהם ולהתגרש. זה היה תהליך מהיר מדי וכואב מדי, והוא השפיע לי על החיים ועל הלב ועל הנשמה, קשה לי לתאר לכם עד כמה. ויש עוד פרידה שעברתי ושאני לא כותב עליה, אחד החברים הכי טובים שלי התרחק ממני מאוד בחודשים האחרונים, זה סיפור שכואב לי לחשוב עליו, וגם על הסיפור הזה אני לא ממש רוצה, ולא ממש יודע איך לכתוב.
אבל אני כן רוצה לכתוב משהו על פרידה. על המכניקה של פרידות. זה מה שהבנתי – בזוגיות, בשביל להישאר ביחד, בשביל לגבור על הקשיים, בשביל לצלוח את החיים – צריך ששני האנשים יהיו אקטיבים. צריך ששני בני הזוג ירצו להישאר ביחד, צריך ששני בני הזוג יהיו מוכנים לשלם מחירים על הביחד הזה, צריך ששני בני הזוג יעבדו בלהיות ביחד. ואי אפשר לשמור על הגחלת הזו לבד. אי אפשר לבד.
ומצד שני, אייייי מצד שני, בשביל להיפרד, מספיק שרק צד אחד ירצה בפרידה. אתם מבינים. אם יש שני בני זוג, או שני חברים טובים, וצד אחד רוצה להפסיק את הקשר – לצד השני אין באמת מה לעשות מול זה. הוא יכול להפוך עולמות כדי שהקשר לא יתפרק ויתפורר. אבל צריך שניים לטנגו. ומספיק אחד כדי להרוס אותו. תדמיינו רגע שני אנשים שמחזיקים ידיים ונשענים אחורה. אם שניהם אוחזים זה בזה, בלי לעזוב, בלי להרפות, הקשר יישאר על כנו, ואיש מהם לא ייפול לאחור. אבל אם אחד מהם עוזב, אם רק אחד מהם! מרפה את האחיזה – שניהם ייקרעו זה מזה ברגע. זו הטרגדיה הכי גדולה במערכות יחסים. וזו גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתגרשים, ושכל כך הרבה חברויות מתפוררות, ושכל כך הרבה קשרים מתפרקים. כי להרוס זה קל. זאת הצרה.
ורציתי גם לומר לכם שבעיניי יש דמיון גדול מאוד בין דינמיקה זוגית לבין דינמיקה חברתית ולאומית. וכמו שבזוגיות, ובחברוּת, מספיק רק אדם אחד כדי לקרוע את הקשר לגזרים, ככה גם בחברה – מספיק שצד אחד יודיע לצד השני שהוא כבר לא רוצה לחיות כאן ביחד – וכל העסק מתפרק. כמו בזוגיות, גם בחברה, אנשים שרוצים לחיות ביחד, ולהסתדר ביחד, צריכים לעבוד בזה. הם צריכים להיות סובלניים, ונדיבים, ורגישים, ולא נקמנים, הם צריכים לדעת לשאת דעות של אנשים אחרים, רצונות של אנשים אחרים, חלומות של אנשים אחרים, ובעיות של אנשים אחרים.
תדמיינו רגע שיש זוג, גבר ואישה, הם התחתנו לא מזמן, הם גרים ביחד, ובדרך כלל הם מסתדרים לא רע. תדמיינו רגע שהם נקלעים לריב איום ונורא, שפותח את הבעיות שיש להם בקשר, שנוגע בכל העצבים החשופים שיש להם בלב. תדמיינו שהם אומרים זה לזו דברים מזעזעים, שיהיה קשה מאוד לשכוח. תדמיינו שהם פוגעים זה בזו, ושסלון הבית מתמלא בצעקות ובדמעות. תחשבו רגע על הזוג הזה. בסוף הריב הזה, הם אמורים לישון ביחד, ולחיות ביחד, ולבנות משפחה ביחד, ולהזדקן ביחד. זאת התוכנית שלהם. זה החוזה שעליו הם חתמו מתחת לחופה. ואם שני בני הזוג לא יזכרו את זה בזמן שהם רבים, הריב הזה עלול לגרור אותם לתהום.
זאת דעתי, גם בריבים הכי מחרידים והכי נוקבים, אנחנו צריכים לשמור על קווים אדומים ועל גבולות גזרה של חסד. צריך להיזהר במה שאומרים. צריך להיזהר באיך שאומרים. אחרת העסק עלול להתפרק ברגע. זה נכון לגבי הזוג הזה שדמיינתי עכשיו. אבל זה נכון גם לגבי החברה שלנו. זה נכון גם לגבי המדינה שלנו. חתמנו על חוזה משותף לפני כמה עשורים. החלטנו שאנחנו רוצים לחיות ביחד, בכיף בשלווה ובנחת. ואת ההחלטה הזאת אנחנו צריכים לזכור, על ההחלטה הזאת אנחנו צריכים להילחם.
וזה מה שרציתי להזכיר לעצמי, וגם לכם, בימים הטרופים הללו. החברה הישראלית נמצאת עכשיו בעיצומו של ריב קשה. אבל אסור שהריב הזה יגרום לנו לעזוב את הבית. אסור שהריב הזה יגרום לנו לדרוש מהצד השני לעזוב את הבית. אנחנו חיים כאן ביחד, על אותה אדמה, אנחנו אמורים להעביר כאן את כל חיינו, בעזרת השם, בכיף בשלווה וביחד! וכדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לעבוד על זה, אנחנו צריכים להשקיע בזה, לא להרפות אחיזה, לא לעזוב ידיים, להרוס זה קל, ולהיות ביחד זו עבודת תמיד.
ברוך אתה השם, המברך את עמו ישראל בשלום.
