לכל בחור שלמד בישיבה שלנו היה רגע אחד לפחות של פטריוטיות בלתי מתפשרת, של גאוות יחידה, רגע שבו הוא הרגיש נסיך ממלכת עולם התורה. ואת הרגע הזה אני רוצה לנצור
גם על הישיבה שלנו חשבנו ככה. אני זוכר את האלול הראשון. צביקה ואני תלינו את הכובעים והחליפות שלנו על המתלה הקר במבואה בין אינספור מגבעות שחורות וחליפות כהות. אני זוכר איך נכנסנו בחשש לבית המדרש, מחזיקים מתחת לחיקנו גמרא חדשה מסכת בבא בתרא ואיך הכה בנו קול הלימוד העוצמתי שבקע מפיהם של 400 התלמידים שישבו צפופים על ספסלי הפורמייקה המאוד לא נוחים והתנדנדו מול סטנדרים. הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו גדול שאנחנו עדיין לא מבינים. אני זוכר את הלילה הראשון בפנימייה. זוכר איך לא פרקתי את המזוודה במשך כמה ימים ארוכים ואיך חברי החדר החדשים היו לי זרים ומוזרים (ואני להם). אני זוכר איך רצינו להיות. פשוט ככה. רצינו להיות בחורים טובים ורצינו לעשות שטייגען ורצינו להיות אהובים ומוצלחים ורצינו להגיד את הסברה המדויקת ולהקשות את הקושיה החדה ורצינו שהראש־ישיבה יראה אותנו ושמישהו יבוא לשאול אותנו שאלה בלימוד באמצע הסדר. רצינו מאוד ולפעמים הצלחנו ולפעמים לא, כי ככה זה בחיים אז גם ככה זה בישיבה.
עם זאת, אני יודע שבחורים רבים רואים בישיבה שלנו מוסד שלא היטיב איתם במיוחד (בלשון המעטה) וגם לי יש ביקורת וזיכרונות לא פשוטים ובעיקר מבט מפוכח ממרחק הזמן. כתבתי פה הרבה על איך מוסד הישיבה נתפס בעיני עצמו. על איך הנרטיב המאוד לא רלוונטי של ״הישיבה כתיבת נח״ מתוחזק היטב. איך הכי קל לפתור את הבעיות האקטואליות בטובים ורעים, צדיקים ורשעים, מודרנים ופרומערס. אבל המבול כנראה חזק יותר ולקב״ה יש דרכים משונות להנהיג את העולם.
הקורונה באה וסגרה בתי מדרש, האינטרנט מונח בקרן זווית וכל הרוצה ליטול בא ונוטל, סמים קלים זמינים מאי פעם, הילת גדולי הדור הולכת ודועכת, בחורים רבים קוראים תיגר על הבינוניות, שואפים לְדעת רחבה יותר ותובעים התמצאות במרחב ובזמן, משבר אמון עמוק הולך ונפער בין הפוליטיקאים החרדים לבין הרחוב החרדי. אידיאת ״בית של תורה״ מתנגשת עם החיים עצמם שתובעים פרנסה בכבוד ובריאות ומוגנות והתפתחות.
אני יודע שהדברים האלה יכולים להישמע לרגע כמו איזה מניפסט על מצב החברה החרדית או משהו כזה ואני בכוונה מביא אותם בהספד שלי על הישיבה שבה למדתי, כי ברובד העמוק של הדברים, יש קשר מהותי בעיניי. ועדיין, איך אומרים? אחרי מות קדושים אמור. אני משוכנע לגמרי שלכל בחור שלמד בישיבה שלנו היה רגע אחד לפחות של פטריוטיות בלתי מתפשרת, רגע של גאוות יחידה, רגע של שייכות, רגע שבו הוא הרגיש נסיך ממלכת עולם התורה באמת. ואת הרגע הזה אני רוצה לנצור. כי ברגע הזה נעוץ בעיניי הגעגוע והצער שבסגירה. ככה זה. החיים מורכבים. שחור ולבן זה רק בשחמט. אפשר להתרפק ולבקר באותה נשימה. אפשר להתגעגע תוך כדי תנועה קדימה.
באופן סימבולי הטור הזה יכול היה להיות הטור האחרון במסגרת של ״סיפורים מהישיבה״ ולו בגלל העובדה הפשוטה שהישיבה שבה למדתי נסגרת לצמיתות, אבל תודה לא־ל, סיפורים אף פעם לא מתים. סיפורים חיים לנצח.
מוקדש באהבה לישיבה שלי, ישיבת דרך חכמה (תשס״ב – תשפ״ג)
