סדר תשפ"ג: שמש בגבעון דום וירח בנתיבי איילון

איחרתי. כרגיל.

בהזמנה ל"ערב אבות ובנים – הכנה לפסח" הופיעה השעה 20:00, אך כשנכנסתי לבית הספר השעה כבר הייתה 20:30. הנחתי שאזהה את האולם לפי זרם האבות והילדים, אבל המסדרון היה מואר וריק. עברתי בזריזות בין הכיתות, עד ששמעתי קולות מבעד אחת הדלתות. פתחתי אותה בזריזות, התגנבתי פנימה, סגרתי והסתובבתי. לקח לי רגע להבין שאני לא רואה את מה שציפיתי לראות.

לא היו שם ילדים בני שש, לא אבות בני שלושים עד ארבעים וחמש, לא דפים צבעוניים ואפילו לא רבנים שצועדים בין השורות בחיוך סמכותי, מוודאים ששום בן סורר והורה לא סוטים מדף המקורות לטובת לימוד עצמאי. במקום זה היה שם שולחן ארוך־ארוך, שעליו מפה לבנה וסביבו מסובים כמה עשרות אנשים מבוגרים, שכולם נראו כאילו נלקחו באקראי מתוך ספר היסטוריה על תולדות עם ישראל. במבט נוסף זיהיתי שלפני כל אחד מהמסובים יש מצות וגביע יין. מבט שלישי העלה שכולם יושבים בשקט ומסתכלים עליי.

"אני מצטער", מיהרתי להתנצל. "נכנסתי לפה בטעות. אני מחפש את ה…"

"ערב אבות ובנים – הכנה לפסח?", השלים אותי האיש שישב קרוב אליי.

"בדיוק", אמרתי בהקלה. "איפה זה?"

"הגעת למקום הנכון", חייך האיש. "הנה, שמרנו לך כיסא". הוא החווה בידו על הכיסא היחיד הפנוי, שבמקרה היה בצד הרחוק של השולחן.

הבטתי בו בחשדנות מהולה בחשש. "אני לא חושב…"

"אתה אברהם, לא?", התערב אחד היושבים.

"אה…", לרגע לא הייתי בטוח מי אני. "כן, זה אני".

"נו, אז שב", אמרו לי יחד כמה מהמסובים, ואחד עם זקן מאפיר הוסיף: "אנחנו רוצים להתחיל".

פסעתי מסביב לשולחן, מודע היטב לעשרות זוגות העיניים שמלוות אותי. התיישבתי בין שני אנשים שהיו לבושים כמו דמויות הקומיקס מתקופת המשנה של שי צ'רקה, ומיד הניחו מולי מצות וגביע ריק.

"אתה רוצה לפתוח, או שאנחנו נתחיל?", שאל האיש שישב בראש השולחן. היו לו עיניים טובות וזקן לבן ארוך.

התלבטתי אם לנסות להשתמש בכישורי האלתור המופלאים שלי ולזרום עם הסיטואציה, אבל אז נזכרתי שאין לי כישורים כאלה והודיתי: "אני עדיין לא לגמרי מבין מה קורה כאן".

"חשבתי שהסברנו לך", זה שוב היה האיש שישב ליד הדלת, והפעם ליווה את דבריו טון קצר רוח של אב שמסביר לבנו משהו פעם אחת יותר מהדרוש. "זה ערב האבות והבנים המסורתי של לפני פסח. בכל שנה אנחנו מתכנסים פה – נציגים של כל דור ודור מאז יציאת מצרים – ומעבירים את הסיפור הלאה, אל הדור הבא, שמעדכן אותנו מה קורה עם הפרויקט הישראלי שהשארנו אחרינו. אני למשל מתקופת בית המקדש – אני מניח שצריך לקרוא לו 'בית המקדש הראשון', בזמני קראו לזה פשוט 'ימי אסא המלך'. פזורים כאן נציגים מתקופת השופטים, שמואל, דוד המלך, וגם מדורות שבאו אחרינו – שיבת ציון, החשמונאים, ואיך קוראים לו, בר כוכבא נדמה לי, וגם… איך זה נקרא? ימי הביניים?"

הנציגים שהוא ציין את הדורות שלהם נופפו לי בידיהם, כל אחד בתורו. ציינתי לעצמי שהוא דווקא די בקי בסלנג עדכני. כנראה הנציגים שהיו פה בשנים הקודמות האריכו בדיבור.

"ועכשיו אתה פה", השלים עורך הסדר, "ירושלמי, ממדינת ישראל שאמורה לחגוג השנה שבעים וחמש, אם אני זוכר נכון. מה יש לך לספר לנו? איך התקדמתם בשנה האחרונה?"

"אה, זה", אמרתי בקול חלש. "אולי עדיף שלא נדבר על זה. למה שלא תספרו לי את סיפור יציאת מצרים קודם, ונראה אם יישאר זמן?"

"למה?", הרצין האיש הזקן. "קרה משהו לא טוב?"

לא ידעתי מאיפה להתחיל. "אפשר לומר. מעולם, ככה אומרים, לא היינו קרובים כל כך למלחמת אחים".

ניכר ששתי המילים האחרונות השפיעו עמוקות על יושבי השולחן. כמה אנשים התנשמו בבהלה, אחרים טפחו בחוזקה על המצח. כמה מהתגובות האלה נראו לי מוכרות פתאום. הן הזכירו לי את אבא שלי ואת סבא שלי, ואולי אפילו את עצמי. יכול להיות שאלה תנועות שקיבלתי בתורשה לאורך כל כך הרבה דורות?

"כמה זה גרוע?", שאל בטון רציני מישהו משמאלי. אם הצלחתי לנתח נכון את סדר הישיבה, הוא הגיע מתקופת יפתח הגלעדי. "חמשת אלפים הרוגים? או שכבר עברתם את העשרת אלפים?"

"מה?", התבלבלתי. "לא, ברוך ה' אף אחד לא מת. אבל חסמו מלא כבישים, והיו מקרים של אלימות, ודחיפות וקללות, שלא לדבר על מה שקורה בטוויטר…"

"טוויטר זה עם התמונות?", שאל אחד האנשים בחוסר ביטחון. "לא, דווקא עם מגבלת התווים", הסברתי, ולא התאפקתי: "מאיזה דור אתה? תקופת רבי עקיבא?"

"אני דווקא מהדור הקודם", השפיל הדובר את עיניו, "פשוט אף פעם לא הסתדרתי עם כל האינטרנטים האלה".

"טוב, זה לא ממש העניין", עורך הסדר נטל לידיו שוב את השיחה, והפעם נשמע סמכותי יותר. "אז אין הרוגים עד עכשיו, אתה אומר. במה זה בא לידי ביטוי, מלחמת האחים שמדברים עליה? שבטים שונים מסרבים לסחור זה עם זה?"

"מה?", הופתעתי. "לא, אין אצלנו שבטים. היו קריאות לחרם על גופים ששבתו, אבל…"

"אתם מחולקים למלכים שונים? יהודה וישראל?", הקשה מישהו אחר.

"איזה. בקושי לישראל הראשונה וישראל השנייה".

"וכל צד מגייס צבא?", הם ניסו להבין. "לא. אבל היו טייסים שהודיעו שיסרבו להגיע לאימונים", הודיתי.

הייתה שתיקה קלה, ואז: "יש לכם טייסים?", שאל מישהו בטון המום.

"אבא, דיברנו על זה אלף פעם", אמר לו האיש שלידו, זה שלא הבדיל בין טוויטר לאינסטגרם. "אנחנו כבר לא בגטו. לעם ישראל יש מדינה, יש לה צבא, מטוסים ונשק אטומי, יש לה אפילו… איך קוראים לזה? סבר?"

"סייבר", תיקנתי.

"נו, אז נשמע שהמצב שלכם הרבה יותר טוב משהיה ברוב התקופות שלנו", אמר עורך הסדר. "על מה בעצם אתם רבים ככה?"

"על אקטיביזם משפטי ודמוקרטיה", עניתי בפשטות, אבל המבטים המבולבלים שמולי הבהירו שאצטרך להתאמץ יותר. "יש טענות שכל השופטים אצלנו נראים אותו דבר ונוטים לשמאל הקיצוני, ושהיועמ"שים לוקחים יותר מדי סמכויות…"

"שופטים? ברבים?", שוב קטע אותי הבחור מתקופת יפתח. "כמה אויבים יש לכם שאתם צריכים כמה שופטים?"

"אה… השופטים אצלנו לא מנהיגים את העם במלחמות", ניסיתי להסביר. "הם פשוט, אתה יודע, שופטים. כלומר", תיקנתי, "לחלק מהדעות הם ממש חורגים מהסמכות שלהם, ולוקחים לעצמם סמכות של מחוקקים. ולכן ניסו להעביר רפורמה – או מהפכה – זה מסובך. ויש מתנגדים לזה. חסמו את איילון", הבהרתי.

"את הירח בעמק איילון?", שאל אחד הוותיקים בחשדנות.

"לא, את התנועה".

"אז נשמע שיש לכם צבא ויש לכם שופטים ויש לכם כבישים והכול, וגם איזה ויכוח מקומי לגבי סמכויות של בית המשפט, שמציף בעיות חברתיות שהיו גם קודם, אבל בסך הכול זה כלום לעומת מלחמות האחים שהיו בדורות של רבים מאיתנו", סיכם עורך הסדר.

"אמממ… כשאתה אומר את זה ככה…", גמגמתי.

"יופי. יוחנן, תוכל למזוג לאברהם יין?", הוא ביקש והמתין עד שהגביע התמלא. "עכשיו הגיע התור שלנו. אתה מקשיב? עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' א־לוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה".