הקונצנזוס כמעט היחידי בימים אלו בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, תומכי הרפורמה או מתנגדיה, הוא התובנה העגומה כי ישראל מתנהלת בעשורים האחרונים ללא כל אסטרטגיה סדורה באף תחום: ביטחון, דת ומדינה, שטחים והתיישבות וכו'.
בעשרות השנים האחרונות דומה שאין בישראל כמעט כל ראייה אסטרטגית מקיפה, למעט אולי "פטיש" איראן של נתניהו. גם אם ישנה כזאת, הרי היא מתמצה ברובה באסטרטגיה של "כיבוי שריפות" בלבד. האשמה רובצת לפתחם של הממסד המדיני והביטחוני כאחד, ולא בכדי ישראל לא יצאה למהלך צבאי משמעותי יזום מאז 1982. מאז, היא התמסרה כמעט כליל למודל המלחמה ה"סטרילית" המתנהלת מנגד, זו שמסתיימת תמיד ללא כל הכרעה ולו למראית עין. אין פלא כי צמרת צה"ל והמדינה הזדעזעה ממחאת הטייסים וחיילי המודיעין. למרבה הצער, צה"ל והנהגת המדינה מזה שנות דור, בגיבוי תקשורתי רחב, נרתעים מהפעלת כוחות יבשה וביצוע תמרון קרקעי משמעותי, וגם כשהוא קורה לכאורה, הוא מבוצע בגמגום וזהירות משתקת.
בעניין זה אין כל הבדל פוליטי בין הימין לשמאל, וגם החריגים, כדוגמת הסכם אוסלו וההתנתקות, שאמנם ניסו לשנות את המציאות בזמנו, בוצעו באופן לקוי בעיקר בשל תופעת ציפוף השורות המאפיינת את הממסד הישראלי, בדרך שמנעה דיון עומק בדבר הכשלים המובנים הרבים שהיו בבסיס תוכניות אלו.
אגע בקצרה במספר סוגיות:
יש"ע ירושלים ועזה: מאז 1967 ועד היום, הימין, בפרט בראשות נתניהו, אך גם מנהיגי המרכז הפוליט,י לא הניחו כל תוכנית סדורה לחזונה של ישראל בעניין "השטחים": היכן לבנות ולהשקיע כספי עתק והיכן לא, ומהו המענה הישראלי לסוגיית היעדרן של זכויות אזרח מלאות אצל ערביי יו"ש. סוגיה המעיקה במיוחד על ידידותיה של ישראל שאינן מקבלות את השלטון הישראלי ביו"ש גם לאחר 67 שנים, מהווה בתורה את סלע המחלוקת העיקרי בארץ בין ימין לשמאל. הימין, בפרט זה הדתי, טרם הפנים כי פקטור הזמן והציפייה לטוב אינן מהוות תוכנית עבודה, וכי הלאומיות הפלסטינית – הגם כשמדובר בתופעה חדשה בת כ-100 שנים – אינה צפוייה להעלם בקרוב. אין זה אומר חלילה כי על ישראל לסגת כעת משטחי יש"ע או מחלקם, בפרט לאחר תוצאותיה העגומות של הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה, והעובדה שהאזור הוא ארץ התנ"ך וערש ההיסטוריה היהודית, אך שומה על ישראל ליזום ולשנות את כללי המשחק, ולבצר את האינטרסים ההתישבותיים, הביטחוניים והדמוגרפיים ההכרחיים ביותר לה, תוך איזונם הנדרש מול אילוצי המציאות הפנימית והבינלאומית.
האמור לעיל חריף יותר בכל הקשור לירושלים המזרחית. מנהיגי הימין והמרכז נשבעים תדיר אמונים לאחדותה של העיר, אך מתנהגים בקמצנות ובחוסר מעוף בכל הקשור לשיפור רמת החיים של ערביי העיר, תוך עצימת עיניים מהמתרחש בשכונותיהם, זאת כמובן עד שפורץ מהן טרור. לישראל ידידות רבות בעולם, כולל המפרציות, אשר רובן בוחשות במתרחש כאן בכל מקרה. ניתן היה לנצל זאת לעירובן, באופן יזום, בהקמת פרויקטים כלכליים משמעותיים תוך הצבת יעד לחיסול מחנות הפליטים ושכונות המצוקה במזרח העיר. גם בתחום זה דבר כמעט לא נעשה.
הריק האסטרטגי החריף ביותר מודגם בסוגיה העזתית. ברירת המחדל אינה שיבה לשליטה בעזה, כפי שמציגים תדיר המתנגדים לשינוי, ואולם: השתעבדות הממסדים המדיניים-צבאיים לדורותיהם ללחימה בניסיון להימנע מנפגעים, יצרה צבא טרור חמוש בעל יכולות רקטיות עצומות. בפועל, עד כמה שקשה להודות בכך, חמאס השולט בעזה מנהל מזה שנים את מדיניות הביטחון הישראלית בדרום, ברצותו מצית וברצותו מכבה. במקום שישראל תיצור מחד מנופי השפעה כלכליים בדמות הכנסת רבבות פועלים לישראל (ממשלת בנט -לפיד התחילה בכך), פתיחת נמל ימי ואווירי ומבצע שיקום תשתיות חשמל ומים, אנחנו במצב שבו עזה מחומשת כבר עד למעלה מראש, והממסד תקוע בקיבעון ובאנכרוניזם – בפן הצבאי ואולי בפרט בו חמור המחדל שבעתיים. אין יוזמה צבאית מחוץ לשבלונה, וכל סבב מלווה בפחד מצמית מהפעלת צבא היבשה למבצעי בזק יבשתיים וימיים בעומק הרצועה. למרבה הצער, תפיסת הביטחון הישראלית מתמצה ב"שקט ייענה בשקט", בהפצצות נדל"ן חסרות ערך, ובהישענות על המתווכים המצרים שהפכו להיות אבן הראשה במדיניות הביטחון הישראלית מול עזה.
בזירה הלבנונית המצב דומה, אך תוצאותיו מאיימות בהרבה. מלחמת לבנון הכושלת שנוהלה ע"י הטריומווירט אולמרט חלוץ ולבני (כוכבי ההפגנות דהיום נגד הרפורמה המשפטית), וסיומה המביש בהחלטה 1701 של האו"ם, שהפך לאות מתה ימים לאחר שנחתם, יצרו לישראל אויב קטלני שלא ידעה מעודה. קוצר הראות האסטרטגי והיצמדות למדיניות "שקט בכל מחיר" מאפשרות להנהגה הישראלית להתהדר בהישג מדומיין של הרתעה יציבה. את נזקה של הנהגת מלחמת 2006 בהקמתו של צבא מפלצתי בכמות ואיכות טיליו אין זה המקום לתאר, אך תוצאותיה כאמור דרמטיות עבור ישראל בכל היבט, כולל גם בהקשר סוגיית הגרעין האיראני וההיתכנות המדומיינת הישראלית לסכלו.
העדרה של אסטרטגיה נכונה גם ליתר שטחי החיים ובתוכם יחסי דת ומדינה, חרדים ושאינם, יחסי הרוב עם המיעוט הערבי וכיוצא באלו.
הסוציולוג רמון ארון כתב בזמנו: "אין הדיפלומטיה יוצאת לחופשה בזמן מלחמה ואין האסטרטגיה יוצאת לחופשה בזמן שלום". לאחר 75 שנות עצמאות, לישראל מגיעה הנהגה חדשה, שתציג חזון משותף בשלל הנושאים שעל הפרק, תוך השגת קונצנזוס לביצועו ולתשלומים שיהיו כרוכים ביישומו.
