חול המועד מאחורינו ואיתו אינספור טיולים מרתקים ומהנים בטבע הנפלא של ארצנו היפה. טוב, זה שקר. מישהו צריך לומר את זה: הטבע בישראל נחמד, אבל אין הרבה ממנו וכמו 12 שנות לימוד אפשר להשלים אותו בשנה. בשלב מסוים בחיים אתה מבין שמספיקים כמה טיולים עם חברים בתיכון ועוד כמה טיולים עם הילד הראשון ודי הספקת הכול. אבל צריך לחדש ולגוון, וד"ר זמרי נורא אוהבת את המשפט "אני רוצה שהילדים יראו קצת טבע", אז גם השנה כמו בכל שנה לפניה חילצנו את חלצינו ונסענו לטייל בחג.
לאחר התלבטות קלה בין כמה מסלולים החלטנו ללכת על חורשת טל בצפון. מיד כשעלינו על כביש החוף והייתה רוח בשיער ושטפנו את העיניים בנוף קיבלנו פוש שבחורשת טל עמוס ומומלץ לא להגיע לאזור. הצעתי לדוקטור שפשוט ניסע לאיזו משתלה ליד הבית, ונגיד לילדים שזה פארק ממש קטן, אבל לטענתה הילדים כבר בגיל שקשה לשקר להם (שטויות. אני משקר להם מלא).
בעצת גוגל החלטנו לוותר על הנסיעה הארוכה ולנסוע לנחל אלכסנדר, כי דבר לא אומר "חול המועד פסח" יותר מנחל שאסור להיכנס אליו כי פעם מישהו שפך לתוכו דבר ושחין. עדכנו את הוייז, והוא עדכן אותנו בחזרה: 35 דקות נסיעה. ד"ר זמרי הודיעה לי מיד שמבחינתה פחות מ־45 דקות נסיעה זה לא טיול ושאני חייב לה עוד טיול. אמרתי לה שמבחינתי נסתובב עוד רבע שעה בחניון.
בכניסה לכל אזור טבע פראי בישראל יקדמו אותך מאות מכוניות שחונות על סף הטבע וממש נוגעות בשיחים בצד הדרך במרחק שניים־שלושה קילומטרים מהחניון המוסדר כי נגמר המקום. חנינו במרחק ניכר מהיעד והלכנו על הכביש, מנסים להישאר עם הילדים שהיו לנו כשהגענו ולהימנע ממפגש ביניהם ובין מכוניות שנסעו מהר מדי ביציאה מן האתר.
היעד היה "גשר הצבים", שמאפשר לצפות באוכלוסיית הצבים המגוונת במימיו האסורים למגע יד אדם של נחל אלכסנדר. ככה התחילה הסדרה "צבי הנינג'ה", אבל בארץ יש תרחישים מסוכנים יותר מצבים הולכים על שתיים עם נונצ'קו.
כמנהג המקום, רגע לפני שעלינו על גשר הצבים, עצרנו באטרקציה המרכזית של המקום, הגזלן. לזכותו ייאמר שהוא היה פחות גזלני מבדרך כלל. הילדים תפרו איזה שלושה ארטיקים, שלושה ברדים ושני אפרופו כשל"פ שהבאנו מהבית, והדוקטור ואני לגמנו שני הפוך גדול והרגשנו טוב עם עצמנו על שבחרנו להפגיש את ילדינו עם אמא אדמה ואבא גומיגם.
פריחת הרייזרים
אחרי רבע שעה ושבעים שקל הרגשנו מוכנים לקצת טבע פראי. הוא לעומת זאת היה קצת פחות מוכן לקראתנו. 15 דקות עמדנו על גשר הצבים, ואין זכר לצב. גם לא חצי צב. גשר עצבים ממש. נאלצתי להתקוטט עם שלושה ילדים מאוכזבים שהובטחו להם צבים ולא קוימו. ד"ר זמרי ניסתה להסביר את היעדרות הצבים בהסברים מדעיים שכללו תירוצים הקשורים למזג אוויר וענייני רעש, אבל הילדים סירבו לקבל את המציאות כמו שהיא. ניסיתי להסביר להם שגם בממשלה הקודמת לא היו צבים אבל אז נזכרתי שאני לא בוויכוח מהסוג הזה.
המשכנו לעבר גשר מרוחק יותר שם. צמד מטיילים מרוטים שחזרו ממנו הבטיחו שרואים שם צבים. התחלנו לצעוד לא לפני שחטפנו מהגזלן עוד שלושה מגנומים ושני זירו תמורת עוד חמישים שקל. המסלול עצמו נחמד, וראינו בו את כל פלאי הטבע הישראלי, כולל קצת קוצים, לטאה, ו־4,728 טרקטורונים ורייזרים, אם ככה קוראים לכלים האלה שחולפים על פניך במהירות מסחררת ומשאירים ריח של צ'יפסר ואבק.
בזמן ההליכה סיפרתי לילדים על מקור השם "נחל אלכסנדר". לפי גרסה אחת הוא קרוי על שם המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, ולפי גרסה אחרת על שם אכסנדר אבו־זבורה, ערבי שבמאה ה־19 ייצא אבטיחים משכם למצרים. הילדים מטבעם החליטו להסיק מהסיפור שבא להם אבטיח, אז עשינו עוד עצירה כדי לפתוח מלון שהבאנו מהבית.
צב 5
עייפים אך עייפים הגענו לגשר השני, שהזכיר קצת את גשר הזהב – פחות בגודל, יותר בגון הקורוזיה שאחז במעקה שלו. עמדנו במרכז וחילקנו עמדות: אני והזאטוטים מסתכלים לכיוון אחד, ד"ר זמרי והזאטוטים לכיוון האחר, ומי שמזהה אפילו רמז דק לצב צווח מיד ומכוון את השאר. כמו צ'יטה שבונה על זברה בתוכנית אחר צהריים בנשיונל גאוגרפיק שמרנו על שקט מופתי שנקטע מדי שתי שניות בפריחת הטרקטורונים שהזכרתי. לפתע הופר השקט: הזאטוטית צרחה "הנה צב! הנה צב!", וכולנו התרגשנו. גם כשהתגלה שזה היה רק גזע עץ קטן המשכנו לשחק את המשחק ולספר לעצמנו שמדובר בצב. לא נצא מפה בלי צב.
ואז, רגע לפני שנטשנו, מובסים, זה קרה. חמישה צבים אמיתיים צצו במקביל על פני המים: אחד ענק, אחת פחות, ושלושה קטנים בגדלים שונים. משפחה ממש כמו שלנו. הסצנה הייתה מרגשת עד כדי כך שבאופן אוטומטי שמעתי אותה עם קריין בריטי רהוט בראשי, כנהוג בנשיונל. היינו לבד על הגשר, הצבים היו לבדם בנחל, וכולנו חלקנו רגע קסום. הילדים אשכרה הסכימו להצטלם.
אחרי שלוש דקות הצבים נעלמו ואנחנו – מרוגשים ושמחים כי ראינו צב, לא תגידו דוב או קרנף – חזרנו לאזור כינוס הגזלנים בפרצוף מאוכזב, כדי לא לחשוף בפני יותר מדי משפחות את הפלא שגילינו בגשר המרוחק. אבל בגשר הראשון התקבצו עשרות מטיילים. פרצנו דרך כדי לראות ממה ההתרגשות, וגילינו שבזמן שנהנינו מאיזו משפחת צבים דה־לה־שמאטע, כאן מתחת לגשר חגו עשרה צבים, חמישה שפמנונים, שלושה ברווזים, שני ברבורים, אחד א־לוהינו ומדי פעם קפצו כמה דגים והשלימו את המופע. מיד כשהגענו המופע הסתיים והנוכחים באגם התפזרו לדרכם.
בדרך הביתה הווייז הראה 41 דקות. ד"ר זמרי צחקה והזכירה לי שאני חייב לה ולילדים טיול. אמרתי לה שיהיה בסדר, זה ייקח לנו יותר מ־45 דקות. אם צריך, אסע כמו צב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
