הלב שלי נקרע לשניים

שתי אחיות.

שוב.

שוב פיגוע שבו הנרצחים הם בעלי אותו הדם, כמו בשני פיגועים קודמים.

זה סמלי.

כן, זו קלישאה מעצבנת ולכולם פתאום נראה סמלי העניין הזה של אחים. אבל אולי, רק אולי, אם לכולם זה נראה ככה, אז יש בזה משהו?

אני לא מחדשת פה כלום. כולנו מסתובבים בתקופה האחרונה בהרגשה שמשהו קורה לנו כאחים, שאולי בכלל אנחנו כבר לא אחים, שמי הם אלה שהגדרתי אח או אחות ומה בכלל משותף בינינו.

נכון, העבר הרדוף שלנו עשה אותנו שותפים. ההיסטוריה העשירה ורבת השנים. הגלות הכואבת והשוחקת שהובילה אותנו בסופו של דבר לקום מעפר ולהקים בית משותף לכל החוסים תחת כנפי היהדות, בין ברצון ובין בחוסר רצון. גם העבר הקרוב המשותף, זה שעד לא מזמן הצלחנו להתרפק עליו ולהיתלות בו. כל אלו הביאו אותנו עד הלום, כבשו אותנו ברומנטיקה בלתי נגמרת שהכריחה אותנו להכיר בכך שאחים אנחנו, ותמיד נהיה.

אבל בתקופה האחרונה פתאום אנחנו תוהים, אולי זה לא מספיק.

הקול הזה, הזועק אלינו בשפה אכזרית של רצח ועוד אחד ועוד אחד ובכל פעם בקבורה של אחים, פונה למי שאמונים על העם הזה, מי שקיבלו את המנדט מאיתנו להנהיג אותנו בשנים הקרובות

שאלות רבות מתעוררות בנו, שאלות מהותיות על המשפחה הזו שהקמנו בעשר אצבעות. הבנה שאולי חסרים עוד כמה דברים שיצדיקו את הקשר המחייב הזה כאן תחת עם אחד, מדינה אחת ומולדת אחת.

אולי עוד כמה מרכיבים, שעד כה לא ייחסנו חשיבות לחסרונם, מתחילים להיות בולטים יותר ויותר. משהו שקשור בעולם הערכים, באידאולוגיות השונות, ביחסים שלנו עם שאר אומות העולם.

ואנחנו תוהים אם אולי כל זמן שהרכיבים החסרים הללו לא יהיו משותפים, לא נוכל להתקיים יחדיו. האם חלילה חלום הציונות הגדול יחד עם חזונם של הנביאים הקדושים מתחיל להתפורר לנגד עינינו.

אות מהשמיים

אני לא אוהבת מיסטיקה.

בגדול, התערבות משמיים תמיד הרגישה לי כמו מעין זלזול בחוקי המשחק.

כמו להיות בחדר בריחה ובשלב כלשהו לקבל רמז מבחוץ שפותר לנו את כל החידה. נדמה לי שזו כניעה לקושי ולמאמץ שנדרש ממני כדי להשלים את המשימה.

רזיאל, לעומת זאת חיכה תמיד להוראות מהשמיים. לא בדיוק הוראות, אלא יותר אישורים – שהוא בכיוון הנכון, או שהכיוון לא טוב וצריך לשנות לגמרי, ובגדול, ללמוד להאזין לממדים הנוספים שיש לבורא העולם כדי לנסות לשמוע את קולו.

למשל, לפני שנים אחדות, כשנסענו במפתיע לטיול בצפון, מצאנו את עצמנו משלימים מניין לחופה שהתקיימה בצניעות ובמיעוט משתתפים. ללא הגעתנו אולי לא היו מגיעים לעשרה גברים בחתונה. המסר שרזיאל הבין מכך היה שהקב"ה מרוצה שהוא נסע לטיול, והוא מדבר אליו דרך החתונה הזו והתפקיד החשוב שלו בה. ויש עוד אינספור דוגמאות כאלה.

אני לא נמנית עם מי שסימנים כאלה מרגשים אותם, ואפילו מוצאת את עצמי לפעמים מגלגלת עיניים בהתרסה לנוכח ההתערבות האלוקית במציאות, קצת כפי שזעק רבי יהושע בסוגיית תנורו של עכנאי בגמרא “לא בשמים היא".

ובכל זאת, אני מצפה שמישהו, כמה שיותר גבוה בדרג המדיני, יתבונן ברצף אירועי האחים האלו ויבין את בת הקול הזו, שאין שום דרך אחרת להבין אותה מלבד לקבל שהיא מתערבת לנו במציאות או בעצם נותנת פה הוראה משמיים מה עלינו לעשות.

אנחנו כבר עמוק בתוך המשבר הזה, העם קרוע ועומד בפתחם של ימי התקומה שלו שהם גם ימי העומר, שיש בהם משנה תוקף לשנאה ולאהבת חינם.

נראה ששום דבר לא יצליח לאחות את העם או לכל הפחות להשכיח ממנו את המחלוקות הגדולות.

וכמה שיהיו מתוכנו אנשים שישתדלו ויתאמצו למצוא דרכי שיח, לרכך את הקוטביות, לדבר, להידבר, לשמוע, לפייס ולעשות הכול כדי שנשוב אל אחינו, כמה שהעבודה הקשה הזו תימשך, עדיין זה לא מספיק.

הקול הזה, הזועק אלינו בשפה אכזרית של רצח ועוד אחד ועוד אחד ובכל פעם בקבורה של אחים, פונה למי שאמונים על העם הזה, מי שקיבלו את המנדט מאיתנו להנהיג אותנו בשנים הקרובות.

לא יעזור שנמשיך מתוך העם לדבר על הידברות ועל ריכוך ואיחוי. זה צריך לבוא מכם.

מה עוד צריך לקרות כדי שאתם, חברי הכנסת היקרים, תבינו שעד שתעזבו הכול ותדאגו להשכין שלום בינינו, המצב לא ישתפר? איזה עוד רמז משמיים אתם צריכים כדי להבין ששום דבר לא יחזיר את האמון בכם אם לא תפנו לכל העם כמו אל אחים, ממש־ממש אחים?

כמה עוד אחים יצטרכו למות פה, כקורבן על כל האחים שאתם – בדרככם הלא מחוברת ללבבות העם והלא קשובה לזעקה הזו – הצלחתם להרחיק ולהשניא?

אני לא רואה שום דרך אחרת לחזור ולקיים כאן עם, שעל אף המחלוקות שככל הנראה לא ילכו מאיתנו לעולם, מסוגל לגדול, לבנות, לקום ולחיות יחד. דרך אחת בלבד אני רואה.

והאחריות להוביל אליה, חברי הקואליציה והאופוזיציה יחד, היא עליכם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il