ב־7 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני הסורי. על הפעולה הוטל איפול כבד, במטרה לאפשר לאסד "מרחב הכחשה": אם ישראל אינה מקבלת עליה אחריות לתקיפה ולא מדברת עליה, הוא אינו מחויב להגיב לה.
כעבור כ־16 שנים, בעיצומו של חג הפסח בשבוע שעבר, שוגר מלבנון לשטח ישראל מטח הרקטות הכבד ביותר מאז ימי מלחמת לבנון השנייה. הפעם, ישראל נזקקה למרחב הכחשה בעצמה: מטעמי נוחות היא ייחסה את התקיפה רק לכוח הרקטות של חמאס שהתמקם ליד צור שבדרום לבנון. העובדה שחיזבאללה ואיראן לא קיבלו עליהם אחריות לירי אפשרה לישראל להסתפק בתגובה מתונה נגד חמאס בלבד, בלי לגרור את האזור כולו ללחימה שהייתה עלולה להתנהל בכמה חזיתות במקביל, בעיצומה של תקופת הפסח.
בישראל אפילו פורסמו הדלפות, לכאורה, כאילו המודיעין העריך שהירי לא תואם עם מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. יכול להיות, אבל התמונה הרחבה חד־משמעית: העימות הגדול בימים אלה הוא בין איראן לישראל. חמאס לא היה יכול להקים כוח רקטות בדרום לבנון בלי אישור של חיזבאללה. חיזבאללה עצמו נבנה בידי איראן בעיקר ככוח שנועד להסב לישראל נזק כבד ביותר במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שלה. במקרה היחיד שבו נסראללה פעל על דעת עצמו בפעולה אסטרטגית – בפיגוע החטיפה שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה – הוא חטף מהאיראנים על הראש והתחייב לציית לחלוטין להנחיות מטהרן.
כך או כך, רצף התמונות שהגיעו מביירות לפני מטח הרקטות ואחריו, ובהן נראים בכירים מאיראן, מחיזבאללה, מחמאס ומארגונים פלסטיניים נוספים, מעביר את המסר על חזית מאוחדת, בלי לקבל אחריות לפעולה ספציפית.
בעבר היה ידוע כי אויבינו נוהגים להצהיר דברי רהב כוזבים, ואילו ישראל דיברה מעט ותקפה הרבה. לאחרונה היוצרות התהפכו
ובאותו זמן, בישראל, פיגוע רודף פיגוע. הפיגוע שבו נרצחו בנות משפחת די ליד צומת חמרה אף נראה כעליית מדרגה ברמת התחכום: הפעם זה לא "מפגע בודד" שיצא לטבוח ביהודים באופן ספונטני וללא תכנון מוקדם.
והנה הסיפור הגדול, שמערכת הביטחון והדרג המדיני מעדיפים לא לתדרך עליו: איראן מנצלת את השינויים הגאו־פוליטיים בעקבות מלחמת רוסיה־אוקראינה, ובעיקר את הברית החדשה שלה עם רוסיה וסין, תוך שיפור היחסים עם מדינות המפרץ, כדי לפרוץ למרחק של שבועיים בלבד מהשגת אורניום מועשר בכמות שתאפשר לה להכין פצצת גרעין ראשונה (עדיין יידרשו לה שנה־שנתיים לייצר את הפצצה עצמה, לפי ההערכות במערב). כך או כך, כבר אי אפשר כנראה למנוע את הפצצה.
יתרה מכך, איראן פועלת לשנות את המשוואה ששררה בשנים האחרונות, ולפיה ישראל וארה"ב ביצעו כלפיה מתקפות בסוריה, בצפון עיראק ואפילו באיראן עצמה, בלי שהיא הגיבה בשטח ישראל, למעט שיגור כמה מל"טים שיורטו בהצלחה. זה הרקע לשליחת המחבל לביצוע הפיגוע במגידו ב־13 במרץ (לפי כל הסימנים היה זה איש חיזבאללה, וגם כאן נשמר "מרחב הכחשה").
כפי הנראה, יומיים לפני פסח תקפה ישראל יעד איראני בסוריה, ובפעולה נהרגו שני קצינים איראנים. הלוויותיהם באיראן היו המוניות. אם כן, מתקפת הטילים על ישראל לא הייתה מפתיעה בהיבט של נקמה איראנית. אך בפועל ישראל משתפת פעולה עם הנרטיב של חמאס, ולפיו הרקטות היו תגובה להתנהלות משטרת ישראל בהר הבית בעיצומו של הרמדאן.
לחמאס יש אינטרס ברור למצב עצמו כ"מגן ירושלים" במסגרת הקרב הפנימי מול פת"ח. ולכל אויבינו יש אינטרס מובהק להפוך את העימות הישראלי־פלסטיני מסכסוך לאומי־טריטוריאלי, אחד ממאות ברחבי העולם, לעימות דתי ייחודי, כזה שמסעיר את הציבור גם במדינות הסכמי אברהם או את הציבור הערבי בישראל, ולמעשה את כל העולם המוסלמי. מלחמת דת רעה לישראל, אך נפלנו לתוך המלכודת הזו בעיניים פקוחות.
וגם זה מטריד: במשך עשרות שנים היה ידוע באזור כי אויבינו נוהגים להצהיר דברי רהב כוזבים בסגנון "קול הרעם מקהיר" לפני מלחמת ששת הימים, ואילו ישראל דיברה מעט ותקפה הרבה. באחרונה היוצרות התהפכו גם בהקשר הזה. מי שמרבים בדברי רהב הם דווקא הדוברים הישראלים, כולל ח"כים ושרים מתלהמים מהשורה השנייה והשלישית; אפילו ראש הממשלה נתניהו סיפר ביום שני על תקיפת חיזבאללה לאחר ירי הרקטות (לא קרה) והתקפה על צבא סוריה (כן קרה. היעד ביום ראשון היה המפקדה של מאהר אסד, אחי הנשיא, כאיתות לנשיא עצמו בעקבות ירי נוסף משטח סוריה לעבר הגולן).
בתדרוך הגדיר נתניהו את אירועי התקופה האחרונה כ"מתקפת טרור". גם זה לא מדויק. גל הטרור שהתחיל כבר בראשית 2022, והולך וגואה (19 הרוגים מתחילת השנה ועד ערב שביעי של פסח), מסתמן כתקופת טרור ארוכה, לא כ"מתקפה". דור פלסטיני שלם שכח את מחירה הכבד של האינתיפאדה. אולי גם אנחנו.
שלוש מי יודע
והנה עוד כמה שאלות שהתחדדו בעקבות האירועים בפסח: האם קיים משבר אסטרטגי בין ישראל לארה"ב? כן ולא. לכאורה, שיתופי הפעולה העמוקים, גם בתחומים הרגישים ביותר, נמשכים בכל הרמות. למעשה, המשבר המדיני הגלוי, כולל דברי הנשיא ביידן ואי הזמנתו של נתניהו לבית הלבן, מצננים את היחסים בין דרגי העבודה. כך מתרשמים גורמים שעוסקים בתיאומים בין המדינות, כולל בנושא הגרעין האיראני. זאת ועוד: המשבר הפומבי מחליש עוד יותר את תדמית העוצמה של ישראל, ומעודד את אויבינו לנצל את שעת הכושר.
האם ההפגנות בישראל אכן מעודדות טרור? בהחלט ייתכן שהמשבר הפנימי תורם לתדמית החולשה של ישראל בימים אלה, אבל חשוב לשים לב שאיראן וחיזבאללה סובלים מנקודת תורפה דומה: הלגיטימציה של חיזבאללה בלבנון לחמם את הגזרה מול ישראל היא אפסית, ואילו באיראן יש תסיסה קבועה נגד משטר האייתוללות. זוהי נקודת תורפה שישראל ידעה לנצל היטב בעבר.
ושאלת השאלות: האם ישראל בדרך ל"מלחמה רב־זירתית", כלומר עימות ישיר מול חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון, במקביל לפיגועים באיו"ש ואולי אפילו תקיפות מאיראן ומעורבות של האוכלוסייה הערבית בישראל? זהו תרחיש בלהות, שעדיין רחוק ממימוש; למרות האירוע בטיילת בתל־אביב בליל שבת, שכנראה היה פיגוע, ערביי ישראל ברובם המוחלט לא "נכנסו לאירוע". גם ביו"ש הציבור הרחב לא הצטרף לסבב האלימות, כמו באינתיפאדה הראשונה והשנייה. אבל האפשרות של סבב לחימה כבד מול חמאס וחיזבאללה במקביל עלולה להתממש בכל יום, בשל "תגובה יתרה" של אחד הצדדים. מכך ישראל ניסתה השבוע להימנע ככל יכולתה. אחרי יום העצמאות, הסובלנות להתקפות תהיה כנראה מופחתת. ובטווח הקצר, בסוף השבוע הזה מציינים באיראן את "יום ירושלים" שלהם. שבוע לפני תום רמדאן, האוויר עדיין רווי באבק שריפה.
