האינטרס המערכתי והפוליטי הוא להתעלם מנקודת השבר הביטחונית שהגענו אליה לפני כמה שבועות, אבל אסור לעשות זאת. מדובר בשפל היסטורי: הצמרת הביטחונית של ישראל ושר הביטחון בישרו לממשלה שצה"ל הגיע לסף קריסה, בשל סרבנות המחאה המתפשטת.
הקונצרן הביטחוני־תקשורתי־פוליטי זעק במרץ שהסרבנות היא איום אסטרטגי. אך ראו זה פלא, מרגע שהממשלה נכנעה, המסרים התהפכו לחלוטין. כעת מהדהדים לנו שהסרבנים היו קומץ, רובם לא בשירות פעיל, לא באמת התכוונו לסרב, והכול בסדר. אין מה לראות, אפשר להתקדם.
ובכן, לא. לא הכול בסדר. מנהלי המערכת מנסים לגלגל את הדיון לסרבנות, אבל לא הסרבנים הם הסיפור – הבכירים הם הסיפור. הרמטכ"ל והמטכ"ל שנכנעו בלי שנורתה ירייה אחת, ולראשונה בתולדות צה"ל הניפו דגל לבן. שר הביטחון שנכנס לפניקה ושידר מסרים היסטריים. הממשלה שחשה את טעם התבוסה שחווה כל מנהיג כשצבאו קורס – ונכנעה.
יד צמרת צה"ל כולה הייתה בדבר. מבין עשרות קצינים בכירים בדרגת תת־אלוף ומעלה שידעו את האמת שהם מודים בה כיום, לא התייצב אפילו אחד להפריך את הכזבים. הם העניקו ניצחון למחאת סרבנות פוליטית, ומיד עברו להכחיש שהייתה משמעותית. זה הסיפור הגדול.
מערכת הביטחון הפכה לאלופת המניפולציות. התקציבים זורמים ללא פיקוח מעשי, חקר ביצועים, ביקורת ציבורית וענישה על כשלים
מהלך ההונאה הפוליטי הזה כמעט בלתי נתפס. הרי מדובר בעניין אובייקטיבי, במספרים ומדדים שאפשר לברר. מה היה מספר הסרבנים בשירות פעיל? באילו תפקידים הם משרתים? כמה קשה להחליפם? מה הנזק הממשי ליכולת העמידה ביעדים (שהרי כל צבא בנוי על מודל יתירות)? כל אלו שאלות עם תשובות של נתונים פשוטים, שצריכים להיות זמינים בפני מקבלי ההחלטות בזמן אמת.
אז איך התרגיל הצליח? התשובה היא שבמערכת הביטחון פושה מזה שנים רבות תרבות הסתרה ושקר, עם הרבה יח"צ ומעט מאוד "אחריותיות" (העובדה שאין לנו מילה עברית טובה ל־accountability היא עצמה עדות לבעיה עמוקה בתרבות השלטונית שלנו). הכשל הזה, עינינו הרואות, רק הולך ומחריף.
מערכת הביטחון הפכה לאלופת המניפולציות. אין עליה פיקוח מעשי, אין חקר ביצועים, אין ביקורת ציבורית, התקציבים זורמים כמים, אין ענישה על כשלים, שקרים, הונאה והסתרה – וההפקרות בהתאם. זה עניין מוסדי ממש. תרבות ארגונית "מערכתית" – כלומר, ששמה את טובת המערכת לפני טובת הציבור – שהמשרתים אותה קוראים לה היום, לתפארת האורווליאניות, "ממלכתיות".
נשמע רע מאוד, אבל זה המצב. אלו הנורמות הרווחות בשירות המדינה. בכל מקום שבו מגרדים את פני השטח ונחשפים לתרבות הארגונית, בעיקר הניהולית, מגלים תופעות דומות. וככל שהמערכת סגורה יותר, כך הבעיה מחמירה.
למי שעדיין לא מבין איפה אנו חיים, כדאי להיזכר בהצצה הנדירה שקיבלנו למערכת הביטחון בתקופת הקורונה, שהתפרצותה הרימה לרגע את המסך מעל דרך הפעולה של מערכת הביטחון. חזינו בשידור חי כיצד המערכת מגייסת משאבי עתק למקסמי שווא, בזמן שהפוליטיקאים עובדים לא רק ככספומט אלא גם כסוכני השיווק שלה, לצד עיתונות ביטחונית מגויסת.
הסופרלטיבים וההבטחות הרקיעו שחקים. מערכת הביטחון הייתה באופוריה תקציבית. נזכיר כמה דוגמאות. מיד בהתחלה הכריזו הכותרות על פרויקט משותף של מפא"ת ("המִנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית"), מנה"ר ("מנהל הרכש והייצור"), התעשייה האווירית, חברה פרטית, ושר הביטחון דאז כמשווק הנמרץ. המטרה: "להסב פסי ייצור טילים למכונות הנשמה", ולהגיע במהירות ל"מאות מכונות בשבוע". נפלא. אלא שגם בהיעדר מעקב מסודר נראה שהיעד נותר יתום, לא היה נחוץ, וייצר מכונות שממילא לא התאימו לחולים קשים.
מפא"ת זכתה לכתבות יח"צ מרהיבות. ראש הארגון התראיין במאי 2020 לכתבה שכזו בערוץ 12 וסיפר: "החלטתי לקחת את כל העוצמה הזאת ואת האנשים, ולשים אותם על המשימה של לחימה בקורונה. זה דבר נדיר, לא קורה בעולם שמשרד הביטחון עושה כזה דבר".
הכתבה היללה, ובמפא"ת הבטיחו פתרון כמעט לכל בעיה (למשל, אבחון קורונה בשניות ספורות). בדיעבד מתברר שכמעט הכול היה יח"צ יקר ומיותר. כבר בזמן אמת הסבירו מדענים שרוב הפיתוחים המוצגים הם פנטזיות, שמעידות על חובבנות וחוסר הבנה מדעית וטכנולוגית. מתברר שהם צדקו. בסוף 2021 הודו גם אנשי מערכת הביטחון ב"מערכות" שרוב ההשקעות "לא צלחו את מבחן ההיתכנות והנחיצות". אפילו במה שהיה אז נחוץ ביותר ולא קשה להשגה, הגדלה משמעותית של בדיקות PCR, מערכת הביטחון דשדשה וכשלה.
אפשר גם להזכיר את מערכות האיכון היקרות של השב"כ, שמספיקות אולי לייעודן המקורי, אבל התגלו כבעלות יכולות נמוכות ומאכזבות. ולסיום כשל שכן נבדק: יומרות "פיתוח החיסון הבטוח והיעיל" של המכון הביולוגי. ההבטחות מרקיעות השחקים של מנהל המכון הגיעו לכל מקום: לקבינט הקורונה, לממשלה, לוועדות הכנסת, לשלל כתבות יח"צ. אלא שמבקר המדינה גילה שמדובר בעוד מהלך מערכתי טיפוסי, שכלל "מצג חלקי", הגדרת יעדים "שלא עולים בקנה אחד" עם היכולות, חוסרים מהותיים בדיווח שפגעו "בתהליך קבלת ההחלטות", ועוד ועוד – וכל זה בעלויות עתק.
חבילות השיווק הללו נעטפו בנייר צלופן של "מומחים" ונקשרו בסרט חגיגי של "הדרג המקצועי". הן הוצגו כחזית האינטלקט הישראלי המדעי והטכנולוגי. ה"עוצמה" עשתה "לילות כימים", והתבררה כאחיזת עיניים. כעת, באופן נדיר, כל אחד יכול לראות: זה היה מפגן יחצנות וגיוס תקציבים של מערכת לא מפוקחת ובלי שמץ אחריותיות. תיבת התהודה הסגורה של השירות הציבורי גורמת לחובבנות להתחזות למקצועיות ולשרלטנות למדע.
לאסוננו, הפוליטיקאים, שתפקידם לבקר, לפקח, לנהל ולהקפיד על הניהול התקין של המערכות הללו, הם בפועל שבויים שלהן. הם בעצמם "מערכתיים". לכן אין לאיש מושג כמה באמת עמוקה התחתית שאנו מצויים בה.
כשמבינים את התרבות הארגונית הלא מוסרית, המקולקלת והמסוכנת הזו, מבינים איך הגענו לנקודת הקצה הנוכחית של הונאת משבר הסרבנות. זה המודוס אופרנדי של המערכת הזו: להציג מצג שווא, להסתיר, להוליך שולל, להשיג את המטרה, ואז להתהפך כאילו כלום לא קרה. אם גם כעת, בשפל הנוכחי, לא יופקו לקחים ויושרש הכשל המערכתי, ניפגש בו רק כשהצבא באמת יקרוס – בשדה הקרב. ואז לא יעזרו כל מופעי היחצנות והתרברבויות ה"עוצמה".
