יום ראשון, מרץ 30, 2025 | א׳ בניסן ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אברהם אליצור

עורך באתר מקור ראשון ובמוסף שבת

זה לא הזמן למלחמה בין תומכי ומתנגדי העלייה להר הבית

במציאות קצת יותר הגיונית עולי הר הבית ומתפללי הכותל מסתכלים אחד על השני בחיבה, וכל צד מעריך את הבחירה של האחר

הייתה לי חוויה מיוחדת ביום ראשון, על גשר המוגרבים. עליתי להר הבית בתוך קבוצה גדולה, ובאותו יום הייתה תפילת חג מרכזית בכותל המערבי, עם מערכת הגברה שיכולה להעיר גם תיירים שמנמנמים במלון המלך דוד. בזמן שהגיע תורנו לעלות, החזן בדיוק הגיע להלל, ואנחנו כמובן הצטרפנו לשירה בזמן ההליכה על הגשר. תוך כדי תנועה השקפתי על המראה המרהיב של ההמונים שהגיעו לכותל. אולי בסיוע השירה המשותפת הרגשתי שאני חלק מהציבור הגדול.

לפעמים אפשר לשמוע בקרב עולי הר הבית ביטויים של זלזול בכותל, שהוא "קיר תמך" בהר הבית. יכול להיות שגם אני השמעתי ביטויים כאלה כשהייתי ילד ונער. אבל על הגשר, ולאורך רוב החלק הדרומי של ההר שבו המשכנו לשמוע את המקהלה מהכותל, הרגשתי תחושה שונה מאוד: כולנו אוהבי ירושלים, עובדי ה' ומצפים לגאולה. כולנו בחרנו בחול המועד פסח לקיים זכר למצוות העלייה לרגל, ולהתקרב כמיטב יכולתנו למקום המקדש.

ברכת כהנים בכותל המערבי. צילום: EPA

נכון, יש מחלוקת הלכתית ומחשבתית מסוימת, שבעקבותיה חלק מרבני דורנו מתירים לעלות להר הבית ואף מעודדים את העלייה, ואחרים אוסרים בתוקף; אבל זה ויכוח פנימי, אפשר אפילו לומר מחלוקת בתוך המשפחה. אז בהחלט אפשר לפרסם מאמרים שמציגים את הדעות השונות, לחלק עלונים בזכות העלייה או בגנותה, להעביר שיעורים ולארגן כנסים, אבל אני לא רואה סיבה להרים את הקול, להטיח האשמות ובטח שלא למחוק את דעת החולקים, ביניהם לא מעט רבנים גדולים.

במציאות קצת יותר הגיונית, חשבתי בקול באוזני שני קרובי משפחה שעלו איתי, אלה שלא עולים להר הבית מסתכלים על חוצי גשר המוגרבים בחיבה, ואומרים: אני באופן אישי לא עולה כי ככה אומרים רבותיי, אבל יש אנשים שפוסקים אחרת והם מתקרבים למקום הקודש כנציגים של כולנו; ואלה שעולים מסתכלים על מתפללי הכותל בחיבה ואומרים: איזה יופי, גם אנשים שמחמת מורא המקדש מעדיפים לא לעלות להר עצמו, מתקרבים כמה שיותר, ומגיעים אל הכותל – שכבר מאות שנים מגיעים אליו יהודים שרוצים להתקרב למקום הקודש. לכולנו יש דעות, אבל הן לא חייבות להיות נחרצות כל כך ומלוות בסימני קריאה רבים כל כך.

קרב צעקות הדדי

המחשבות האופטימיות האלה נקטעו כשהשלמנו את הסיבוב על ההר, וחזרנו אל שער הכניסה כדי לאסוף את הנעליים והתיקים שלנו. לפני שער הכניסה להר, שהוא גם שער הכניסה לכותל מכיוון שער האשפות, התגודדו כמה עשרות צעירים שצעקו אחד על השני ועל עוברים ושבים. היה צריך מעט מאוד זמן כדי להבחין שיש שם דוכן של תומכי העלייה להר ודוכן של מתנגדי העלייה, ועוד כמה תומכים ומתנגדים שעברו במקום, וששתי הקבוצות מנסות לעשות נפשות לעמדתן בעזרת ויכוח סוער בטונים גבוהים. גם בלי להתקרב יכולתי לשמוע כל מיני מילים כמו "כרת" ו"מצווה גדולה" ו"איסור חמור" ו"שקרים" ועוד מכל הטוב הזה.

יום ירושלים בהר הבית, תשפ"ב. צילום: אהוד אמיתון/TPS

לכמה רגעים השתעשעתי במחשבה לתפוס אחד ממתנגדי העלייה ולומר לו: אחי היקר, על מי אתה צועק? אולי לא שמעת אבל ממש בפסח הזה אנשים הלכו לעשות מסיבות פיצה בשערי בתי חולים, כמחאה על חוק החמץ; בניגוד לעלייה להר הבית, יש קונצנזוס הלכתי שחמץ בפסח הוא לאו שעונשו כרת, אז למה במקום להתווכח עם אותם אקטיביסטים אתה בוחר להתעמת עם מישהו שמסכים איתך בכל הנושאים למעט נושא אחד?

ואפשר לקחת צעד נוסף לאחור, ולראות שמארגני מסיבות החמץ הם אחים שלנו, וברובם הגדול ציונים ואוהבי הארץ. האויב האמיתי שלנו מרים את הראש כרגע, ולצערנו הגדול נאלצנו לראות כמה הלוויות בעקבות פיגועים בתקופה האחרונה. אז יפה שאתה לא נותן לטרור להכתיב לך את התוכניות והולך למחות מול מקום המקדש – ובכל זאת, אולי בתקופה כזו יש דברים חשובים יותר, קיומיים יותר, מאשר הפגנה מול יהודים יראי שמיים שבחרו בחירה מסוימת מתוך אהבת הקודש?

הר הבית. קרדיט: EPA

מהר מאוד החלטתי שאין טעם לנסות לפתוח בשיחה כזו ופניתי להיכנס, ואז הגיע מישהו וצעק לי לתוך הפרצוף שזו עבירה חמורה לעלות להר הבית. התלבטתי אם לציין את העובדה שכבר עליתי ואני רק רוצה לקחת את הסנדלים האומללים שלי, אבל החלטתי שזה לא ישפר את המצב אז איחלתי לו חג שמח ועקפתי אותו.

מחשבה אופטימית לסיום

כשיצאתי הרמקולים האדירים המשיכו להרעים. הסתכלתי שוב לכיוון רחבת הכותל. עמדו שם אלפי יהודים שלא עניין אותם הוויכוח בכניסה להר. בסופו של דבר, רוב מוחלט של האנשים לא מרימים את הטונים ולא חושבים שאנשים אחרים, שדומים להם למדי, הם הבעיה הכי חמורה של הדור. ואולי כל צד צריך גם כמה משוגעים לדבר, שמדברים בסימני קריאה ובטונים גבוהים. ככלות הכול, אי אפשר לומר שאנחנו הדור הראשון שהר הבית ומקום המקדש מעוררים אצלו כאלה אמוציות. אם כי אני בעצם לא בטוח שהמחשבה האחרונה הזו מעודדת.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.