ההסכם להחזרת משלחות התלמידים הישראלים לפולין, שנחתם לאחרונה וחלק מפרטיו פורסמו השבוע בעיתון הארץ, משיב את סוגיית פולין והשואה ללב השיח. כמו מדינות אחרות במזרח אירופה שהשתחררו מעול ההשפעה הסובייטית, גם פולין חווה גל של התרפקות על עברה הלאומי. לפי הגישה השלטת שם, האומה הפולנית היא זכה, טהורה ונקייה מכל רבב, ודאי בכל הנוגע ליחסה ליהודים שחיו בתחומה במשך כאלף שנה. למרבה הצער ההיסטוריה איננה כה פשוטה, ואת המורכבות הזו פולין של ימינו לא מוכנה לקבל.
אכן, בפתח כל דיון כזה חשוב להדגיש שפולין כמדינה והפולנים כעם לא השתתפו במכונת ההשמדה של יהודי מזרח אירופה בזמן השואה. בניגוד לטריטוריות רבות שנכבשו בידי הנאצים או חוו השתלטות נאצית כלשהי אך שמרו על מידה של עצמאות, פולין חדלה לחלוטין להתקיים מיד לאחר הכיבוש הגרמני (והסובייטי) בשנת 1939. חלק משטחי מערב פולין סופחו לגרמניה, ושאר השטחים, שבהם התבצע בהמשך החלק הארי של השמדת היהודים באמצעים תעשייתיים (מחנות ההשמדה), הועמדו תחת ממשל כללי גרמני. שום ישות מדינית פולנית לא התקיימה, אפילו למראית עין, בשנים שבהן נרצחו מיליוני יהודים על אדמת פולין.
יתרה מזו, המחתרות הפולניות וממשלת פולין הגולה התנגדו התנגדות פעילה לכיבוש הנאצי, וממילא גם להשמדת היהודים. מחתרת אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שפעלה בגטו ורשה שיתפה פעולה עם המחתרת הפולנית, ולא היה זה מקרה יחיד של שיתוף פעולה כזה. פולנים לא מעטים, קשה להעריך אם אלפים או אולי רבבות ספורות, אף היו שותפים בהסתרת יהודים ובהצלתם לאורך שנות השואה.
אלא שהתמונה הזאת, שהפולנים היו רוצים שנזכור, היא חלקית. שיעורם של הפולנים שהיו מעורבים בסיוע ליהודים מקרב כלל האוכלוסייה היה זעום. הניסיון הפולני לשכתב בדיעבד את הזיכרון ההיסטורי ולהציג את הפולנים כעם של מצילי יהודים, מעוות וחוטא לאמת. מרבית הפולנים היו אדישים לגורל היהודים, ולא מעט מהם היו שותפים פעילים בהסגרת יהודים לנאצים ואפילו בהשמדה. כדי לקבל מעט מושג על יחסם האמיתי של הפולנים ליהודים בשנים הללו, אפשר להתבונן גם על הפוגרומים ביהודים לאחר השואה – תופעה מחרידה שממדיה המלאים נחשפו רק בשנים האחרונות, דווקא בידי חוקרים פולנים. הפוגרום המפורסם בקיילצה ביולי 1946 היה אולי הקשה שבכולם, אבל לא היחיד.
ממשלת פולין מסרבת להכיר במורכבות הזו, והתמקדותה במסעות התלמידים הישראלים לפולין אינה מקרית. כבר שנים שוררת בפולין אי נחת מכך שנסיעה לשם נתפסת בקרב ישראלים קודם כול כמסע בעקבות השואה, בשעה שלברלין ולפרנקפורט הישראלים טסים כתיירים מן השורה, לטייל ולבלות. הפולנים חשים שזהו עיוות תפיסתי שגורם להם עוול. הרי לא הם וגם לא אבותיהם יזמו את השואה. את מקור העיוות הם רואים, במידה של צדק, במסעות התלמידים. תיירות התלמידים הישראלית לפולין היא אומנם ענף מכניס לכלכלה המקומית, אך גם הרגע שבו המשוואה נצרבת בתודעת הנערים הישראלים: פולין שווה שואה.
לכן החליטו הפולנים לעצור את המסע ולדרוש שהתלמידים הישראלים המגיעים לפולין לא ילמדו שם רק על שואת היהודים. כעת תובעים הפולנים להוסיף לסיפור היהודי משהו מהנרטיב ההיסטורי הפולני המחודש: לחשוף את הנערים הישראלים לדיכוי העם הפולני בידי הנאצים, להציג את הצלת היהודים בידי הפולנים ועוד. אומנם ההסכם אינו מחייב הגעה של תלמידים ישראלים לכמה מהאתרים הבעייתיים מאוד, אך הוא מכניס את האתרים הללו לרשימת הבחירה. כך גדל הסיכוי שתלמידים ישראלים ייחשפו לניסיון הפולני לשכתב את ההיסטוריה.
אם מטרת ההסכם להחזרת המשלחות לפולין היא דיפלומטית ביסודה, ניסיון לשפר את היחסים עם מדינה חברה באיחוד האירופי, ייתכן שאין מנוס מבליעת הגלולה המרה. היחסים הטובים עם קבוצת וישגרד – פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה – חשובים לישראל בזירה האירופית, והניבו פירות מדיניים לא מעטים בעשור האחרון. אולם אם המטרה חינוכית, מתוך מחשבה שהמסעות לפולין חשובים להנחלת זכר השואה, ראוי לחשב מסלול מחדש.
הנחלת זכר השואה ותודעת הגורל היהודי לא אמורות להתבסס על חוויה חד־פעמית כמו מסע לפולין, עם כל יתרונותיה. הטמעת הנושאים הללו צריכה להיות חלק מתוכנית לימודים רחבה הרבה יותר. הנזק שעלול להיגרם מהלגיטימציה הישראלית לנרטיב הפולני המעוות, ומהחדרת חלקים מהנרטיב הזה למוחם של תלמידי ישראל, גדול מהנזק החינוכי שבהמשך הקפאת המסעות.
