פגרת הפסח סומנה בהנהלת הקואליציה כחוף מבטחים של היערכות מחדש, בלי בליץ חקיקה ועם מחאה מרוככת ברחובות. אבל ברגע שהעימות הפנימי נרגע מעט, ההתקפה מבחוץ הזכירה שתמיד יכול להיות יותר גרוע. החזית המשולבת, מצפון ומדרום, לא הייתה צריכה להפתיע איש בצמרת. היא הופיעה כבר שבועות בהערכות המודיעין ובדו"חות החסויים של מערכת הביטחון, וגם הוצגה לציבור בקווים כלליים. האזנה חוזרת לנאום גלנט מלפני שלושה שבועות מעלה שהוא לא עסק רק באיומי הסרבנות שאיימו לפרק את הצבא, אלא באיום רב־זירתי נוכח זיהוי הקרע הפנימי בידי האויב.
מלבד הסרת סוגיית גלנט מהשולחן, נתניהו ניסה להעניק גם טיפול ראשוני לממשלתו המדממת מנדטים. גם אם סקרי חול המועד סובלים מאמינות מפוקפקת, המגמה ברורה. מה שלא עשו הרפורמה המשפטית וההתנהלות המגוחכת סביבה עשה המצב הביטחוני הרעוע. את ההתקפה משלוש חזיתות הוא אולי היה יכול להכיל, בהמלצת ראשי מערכת הביטחון ובשתיקת שרי הקבינט, אבל הזעזוע הקואליציוני התרחש דווקא בגלל הפיגוע בצומת חמרה בבקעה. מחיר הדמים של רצח האם והאחיות למשפחת די, זעזע את השרים יותר מהתפנית האסטרטגית בגבולות שהסתיימה ללא נפגעים בנפש. אולי גם היעדר בחירות בפתח מאפשרת למצביעים להעניש את הליכוד בסקרים.
קהל היעד שנתניהו פנה אליו במסיבת העיתונאים היה הבייס העמוק. על שאר הציבור הוא ויתר בינתיים. כמו בשני נאומיו הקודמים, גם הפעם הוא העניק סוכריה למתנגדיו בדמות ביטול פיטורי גלנט, אבל היא נעטפת בשכבות של מרירות והתנצחות ולכן התקבלה בהתאם. כך היה גם בהצהרה שהוא "נכנס לאירוע", שבה הבטיח ריכוך של הרפורמה וחקיקה שתגן על זכויות הפרט; במחנה השני זוכרים ממנה רק את טעם הלוואי של הפרת הוראת היועמ"שית והסדר ניגוד העניינים. נאום "משפט שלמה" שבו הכריז על בלימת הרפורמה, לא התפרש כמחווה של רצון טוב או אחריות אלא כתרגיל טקטי, מוצא אחרון, אחרי יום מר ונמהר.
מעבר להטלת האחריות על קודמיו ומתנגדיו, המסר הנוסף שהיה חשוב לנתניהו נשמר לשלב התשובות, אך הוקרא מדף שהוכן מראש: הממשלה תכהן ארבע שנים. זה כמובן ניסיון לעצב את המציאות מול הציבור ומול שותפיו לממשלה, ונוכח הפופולריות הנוסקת של בני גנץ. בנקודה הזאת הוא ולפיד חולקים זמנית אינטרס זהה. המנדטים שגנץ גורף בסקרים מגיעים בעיקר על חשבון נתניהו, אבל באמצעותם הוא מדיח את יו"ר יש עתיד מהובלת גוש המרכז־שמאל. אולי כך אפשר להבין גם את פגישת העדכון הביטחונית של ראש הממשלה עם ראש האופוזיציה, השבוע. שמונה חודשים מפרידים בין התמונה הקודמת שצולמה באותו הרכב, יחד עם המזכיר הצבאי אלוף אבי גיל, רק הצדדים סביב השולחן התחלפו. כמו אז, גם הפעם נתניהו ולפיד השתמשו בפגישה כדי לחבוט זה בזה, אבל כיוונו בעיקר ליריב המשותף.
שיחת הוועידה שבה הוחלט לסגור את הר הבית ליהודים בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן הייתה יוצאת דופן. הנוהל הזה נעשה אוטומטי כמעט בשנים האחרונות, אבל השר לביטחון לאומי הגיע מצויד בחוות דעת משלו, והדיון התארך. מערכת הביטחון הציגה תרחיש של 4,000 מוסלמים שיתבצרו במסגד, חמושים בזיקוקים, בקבוקי תבערה ואבנים, לעימות אלים עם המשטרה שהתמונות ממנו יבעירו מחדש את העולם המוסלמי. בן־גביר דווקא צפה תרחיש אחר: רעייתו, אילה, היא פעילה נמרצת במנהלת הר הבית, שעוקבת באופן קבוע גם אחרי הרשתות והקבוצות בצד המוסלמי. שם הגיעו למסקנה שהפעם, אולי גם בגלל מזג האוויר הסגרירי, דווקא לא תהיה התבצרות המונית. לשיטת בן־גביר, דווקא סגירת ההר והגבלות המשטרה יסכנו את מתפללי הכותל, שעלולים לספוג מטחי אבנים.
בן־גביר היה בדעת יחיד מול שר הביטחון, ראש השב״כ, הרמטכ״ל והמפכ״ל. נתניהו אפשר לו לנהל חקירה נגדית ממושכת ולהקשות על חוות הדעת שהם הציגו, ובסוף, כצפוי, קיבל את עמדתם. בן־גביר פרסם הודעה נזעמת. סמוטריץ', שבשנה שעברה כינה החלטה דומה "איוולת ביטחונית ומדינית המהווה הודאה למעשה בשקר הערבי כאילו היהודים אשמים בהסלמה הנוכחית" לא טרח לעשות אפילו את זה.
אחרי שהשיחה הסתיימה יצא בן־גביר עם משפחתו לירושלים כדי לעשות את החג בבית משפחת וסרלאוף ברובע היהודי. בית הוריו של השר ממפלגתו נבחר בשל קרבתו לשטח. את בוקר שביעי של פסח פתח השר בתצפית על הר הבית יחד עם בכירי המשטרה. כמה עשרות מוסלמים נותרו במסגד אחרי תפילת הלילה, רחוק מההערכות שהוצגו בישיבה הטלפונית.
גם בן־גביר מודה כעת שאין לקבוע מה היה מתרחש אילו לא היו מודיעים על עצירת עליית היהודים, אבל הוא משוכנע שנתניהו פעל לפי הערכת מצב שגויה והוא מתכוון לגבות ממנו מחיר. "אני לא הולך לפרק ממשלה בגלל הדבר הזה", הוא אומר לכל מי שמוכן לשמוע, אבל מוסיף את צמד המילים "לעת עתה". חברים אחרים במפלגתו, כמו לימור סון הר־מלך ואלמוג כהן, מרשים לעצמם להיות חריפים יותר, אבל גם הם מדגישים שהם מעדיפים את הממשלה הנוכחית על החלופה.
למי שרומז לבן־גביר שגם הכיסא שלו נעשה דביק, הוא מספר בשמחה על סוג הדבק: המשמר הלאומי. בן־גביר נחוש לא לסיים את הקדנציה בלי ההישג הזה. הוא רואה את הכינוי "שר הטיקטוק והפיתות" ומבין שאם לא יחזיק מעמד ויציג הישג אמיתי, זה ידבק בו לנצח. בינתיים המחיר הפוליטי נסבל מבחינתו. האכזבה ברחוב וברשתות ניכרת, אבל האיש שמנהל את הקריירה הפוליטית שלו בקמפיין תמידי, מתנחם בכך שעיקר דימום המנדטים בסקרים הוא של הליכוד. לפי שעה, אין מפלגה מימין לימין שמימין לימין. גם קואליציה חלופית אין שם.
