גם בספרו האחרון, הבינוני והעירוני למדי, "אל תספר לאחיך", שראה אור לפני כשנה בהוצאת עם עובד, הזדהרה לפתע הפסקה הארצישראלית הבאה: "שירת מואזין רחוקה, תנים עונים לה, פסים של ריחות: דשנים, חומרי ריסוס, פריחת הדרים, אדמה לחה… הבחנתי בתלמים, במקשאות, בשלדי חממות, בטורי ירקות. פרדס צעיר הציץ פתאום, גזעיו המסוידים מלבינים לרגע, שבים ונבלעים בעלטה. עצי אבוקדו גדולים השחירו. ארגזים ריקים של פירות וירקות הרגיעו לרגע את האפלה".
מעטים ידעו לכתוב את אהבת הארץ הזו כמו מאיר שלו. על רגביה והריה, שדותיה ואנשיה. וזה בדיוק מה שגרם לדיסוננס של לא מעט אנשי ימין, דתיים ומתיישבים, אוהבי ספר ואוהבי הארץ, שקראו בלב פתוח ונפש מתרוננת את ספריו, ואז קראו את טוריו הפובליציסטיים ולא האמינו שאותו אדם כתב את שניהם. איך למען השם, חשבנו בכל פעם מחדש, איך הוא כל כך אוהב את הארץ הזו ושוטם אותנו, אוהביה לא פחות ממנו.
קראתי ברשתות החברתיות כמה אנשי ימין מוכרים שזנחו הפעם את דרך ה"אחרי מות קדושים אמור" וטענו כי לא קראו מעולם ספר שלו, שהם לא מתאבלים עליו בכלל, שכל מחנה יתעסק עם הקדושים שלו ותעזבו אותנו לנפשנו. אני יכול להבין את הנרטיב הזה. קשה לחיות בדיסוננס, וכשיש מי שאוהב את הארץ הזו ברגליו ממש, כותב על צמחיה ועציה כאילו היו ילדיו ועושה זאת בכישרון רב, אתה לא מסוגל לשאת את מה שהוא אומר, חושב וכותב עליך – שאוהב את הארץ הזו ברגליו ממש, את צמחיה ועציה, גם אם יודע לבטא זאת ספרותית מעט פחות טוב.
כתבתי על זה פעם טור. לפני 12 שנים, במוסף מוצש לקראת פתיחת שבוע הספר, כתבתי כך: "סופרים כמו א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן ומאיר שלו – שבכל הזדמנות מקטרגים על מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ושחלק גדול מעשייתם הציבורית מוקדש לעקירת יהודים מבתיהם הנמצאים מהעבר הלא נכון של הקו הירוק, זוכים לכבוד מלכים מצד אותם האנשים שהם כל כך רוצים 'להחזיר הביתה'. אף פעם לא הצלחתי להבין את נמיכות הקומה הזו. בכל פעם שאני נכנס לבית בהתנחלות ורואה על המדף את ספריהם של השלושה עומדים ניצבים בגאון על המדפים, מרחק נגיעה מספרי הרב קוק והתלמוד הבבלי, אני מבין איך השמאל הקיצוני מצליח להשליט את סדר היום שלו על החברה הישראלית".
אני קורא את הפסקה הזו ממרחק הזמן וחושב אחרת. מה השתנה, אתם שואלים? ובכן, לא מעט. קודם כול, שלושה מהארבעה הנ"ל כבר ז"ל. עמוס עוז נפטר ב־2018, א"ב יהושע ב־2022 ומאיר שלו בשבוע שעבר. ההיעלמות של שלושה רבעים מחשובי הקאנון הספרותי הישראלי בתוך שנים ספורות הייתה יכולה לשמש אלגוריה לא רעה בספר שאחד מהם היה כותב. חילופי הדורות, חילופי המשמרות אם תרצו, מתרחשים ומתחתרים באדמת הארץ הזו, גם אם מחאות כאלה ואחרות מעכבות אותם לכמה חודשים או שנים.
על מדפי הספרים יש יותר ויותר יצירות המתייחסות לארץ הזו בצבעים וגוונים אחרים, חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות, אבל עם ישראל הרי לא מפחד מדרך ארוכה – גם ברמה התרבותית־ספרותית. על כל מאיר שלו אחד היו עשרות אם לא מאות כותבים וכותבות בינוניים וגרועים להחריד שאחזו בדעות שמאל. לעץ לוקח זמן לגדול ולהניב פרי, וגם לימין התרבותי לוקח זמן להנץ וללבלב. יש דברים אחרים שהיה לו דחוף יותר לטפל בהם בעשרות השנים האחרונות, והתוצאות ניכרות בשטח. בין הסדקים והחרכים כבר רואים את הספרות הגדולה הבאה, וחלקה מגיע משורותינו. וכשזה המצב אפשר להתרווח רגע, להיות קצת יותר סלחני, ולקבל את העובדה שיש אנשים עם דעות קיצוניות נגדנו, שבמקביל אוהבים את פיסת האדמה הזו לפחות כמונו.
ובעיקר, היום אני יודע שעדיף להתווכח, לקרוא וגם לחוש תחושות קשות מול אנשים כמו מאיר שלו לעומת אנשים כמו יאיר לפיד או גיא פינס. קל מאוד לשמוע עוד נאום פלקטי של ראש האופוזיציה ולנפנף את המחנה שכנגד בתואנת "נו, אם זו רמת הטיעון והעומק, חבל על הזמן של כולנו". אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים כשאנו צופים באנשים מבוגרים ומביכים שמתעסקים ברכילות אידיוטית המשודרת בכל ערב בטלוויזיה, ואומרים: "נו זו התל־אביביות החילונית, דור של בורים ועמי ארצות".
דווקא המחאות סביב הרפורמה המשפטית הוכיחו, לפחות בעיניי, שהרבה מאוד מ"שותי האספרסו" (אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, מה כל כך מפעים ומיוחד בכוס אספרסו עד שהפכה לסמל לאיזה ניתוק בורגני מוקצן), אנשי השמאל הציוני, הרבה יותר דומים למאיר שלו מאשר לגיא פינס או ליאיר לפיד – יוכיחו הסקרים שבהם "יש עתיד" נמצאת בדשדוש מתמיד. הם אולי הצליחו להסתיר את העניין, אבל אכפת להם מהמדינה הזאת ומהארץ הזאת. והם חושבים אחרת מאיתנו. וזה מאתגר. כי הרבה יותר קשה להתווכח על עתיד המקום הזה עם אנשים שכותבים או קוראים על דשנים, חומרי ריסוס, פריחת הדרים, אדמה לחה, תלמים, מקשאות, שלדי חממות, טורי ירקות ופרדס צעיר – ומתרגשים מכל מילה.
מאיר שלו, עם המילים השורטות והפוצעות שלו כלפינו, הותיר לנו אתגר לא קטן. אפשר להתעלם ממנו ולתפוס את נישת הנעלב והפגוע; יקדם את כולנו הרבה יותר אם ניענה לו ונתחיל בשיח אמיתי של אוהבי הארץ – משני צדדיה.
