אחת התזות של הרב קוק היא שבתוך כל אדם יש חלק אלוהי. בעניין זה אין הבדל בין יהודי ללא יהודי, שכן התופעה של החוויה הדתית הבסיסית משותפת לכל האנושות. אפשר למצוא את הרגש הדתי ברמות שונות אצל אנשים שונים. לכאורה היינו חושבים שרגש דתי חזק הוא עניין חיובי, אולם אין הדבר תמיד כך. רגש דתי מניע אומנם את הדתות השונות, אבל הדת הנוצרת רק מהרגש יכולה להיות נוראה.
למשל, כאשר האצטקים הקריבו קורבנות אדם ונתנו את הלב מתנה לאל, אין ספק שבמעשה זה הם חוו חוויה דתית עמוקה. הם באמת התכוונו "לשם שמיים". אבל זו הייתה פגאניות, עבודת אלילים. כאן נכנס למשוואה הממד השני, שהוא חשוב לא פחות מהרגש הדתי. זהו הממד של התורה, המכוונת את הרגש הדתי לכיוון הנכון.
רעיון זה מזכיר לי משהו שלמדתי מאשתי הפסיכולוגית. במדעי החברה מדברים על שני ממדים בדת: ערכיות ובולטות. הערכיות היא המשמעות שיש לדת בעולם הפנימי של האדם, ואילו הבולטות היא האופן שבו הדתיות מובלטת כלפי חוץ. שני הממדים אינם בהכרח תלויים זה בזה. אנסה לתרגם זאת כך: נחשוב למשל על אדם שלזהותו היהודית יש משקל גבוה בעולמו הפנימי. הוא מרגיש מאוד יהודי, אך כלפי חוץ, במעשיו ובחייו, אין לכך ביטוי. ה"בולטות" שלו היא אפס. לעומתו נחשוב על יהודי מתבולל שברח מיהדותו אך בשואה נלקח למחנה. כך הבולטות הפכה בשבילו אינסופית, בעוד שה"ערכיות" היא אפס ואולי אף שלילית.
אם נשתמש במושגים אלו נוכל לומר שלפי הרב קוק, בדתות השונות יכולה להיות בעיה של בולטות דתית גבוהה, לעומת ערכיות שאיננה נכונה. המעשים מצביעים על רגש דתי חזק, אך הם אינם נכונים. מה יותר דתי מאדם שמבלה את חייו במנזר, חי חיי בדידות ועינויים ומקדיש את עצמו לדת? אי אפשר לומר שזו לא תופעה דתית, אבל זה איננו ביטוי דתי נכון. התיאוריה של הרב קוק היא שהתורה היא העלאת החוויה הדתית וזיקוקה, כך שהיא תבוא לידי ביטוי באופן הנכון.
לקיסר אשר לקיסר
בנצרות היו לאורך השנים סוגים שונים של נזירים. היו כאלה שהעבודה הדתית שלהם הייתה התבודדות מוחלטת, ואפילו מי שהגיעו לשיתוק טוטאלי ולחוסר תנועה. הרב קוק אומר על תופעה זו שהנצרות התבטאה בעיקר בצורה של שלילה: היא רואה את האדם כלוא בתוך גופו בעולם הזה שהוא רע, ומכאן נובע יחס שלילי אל הגוף. הוא הסיק מכך שאירופה תגיע לידי מרד בנצרות, וזה יהיה מרד קטסטרופלי. הדבר התקיים בנאציזם שמרד במוסר הנוצרי והציב כאידיאל את החזרה למיתולוגיה הגרמנית שקדמה לנצרות. אגב, מי שעוד הסביר כך את הבסיס לאידיאולוגיה הנאצית, מבלי שהכיר את הרב קוק, היה הפסיכולוג היהודי אריך נוימן, תלמידו של יונג שעלה לארץ.
הנצרות סבורה שהיא היורשת של המקרא, בעוד שהיהדות לקחה את התורה שבעל פה. הרב קוק טוען שהאמת הפוכה. הנצרות נולדה בסוף ימי בית שני, בתקופת שקיעה של הרעיונות המקראיים. לפי הרב קוק, אנו צריכים לחיות בהרמוניה בין היהדות של הבית הראשון ליהדות של הבית השני. מה ההבדל ביניהם?
לפי הרב קוק, הבית הראשון מייצג יהדות של תיקון הכלל, בעוד שהבית השני מתרכז בתיקון הפרט, באינדיווידואליות. אך מה שקרה הוא שהנצרות הגיעה בזמן שקיעה וניוון של הרעיונות המקראיים על תיקון הכלל והחברה. כך יצא שהנצרות תפסה את היהדות כפי שהייתה בסוף בית שני ולא קלטה את הרעיון של תיקון החברה והלאום שבמקרא. לפי הרב קוק זו פסגת היהדות, ולשם צריך עם ישראל לחזור עם התחייה הלאומית בארץ ישראל.
הנצרות שמה את הדגש, בדרכה, על תיקון הנפש האנושית, וכמעט לא התייחסה לממד החברתי והפוליטי הרחב יותר. דוגמה קלאסית לכך היא הפתגם הידוע שמקורו באוונגליונים, "תנו לקיסר אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים". זו תחילת ההבחנה בין אלוהים לקיסר. לאורך ההיסטוריה, העולם הנוצרי התחלק בין הקיסרים והשליטים שעשו דברים נוראים כרצונם, ובין הממסד הדתי שפעל במקביל ושיתף איתם פעולה.
המסקנה של הרב קוק היא שכאן קרה אסון היסטורי, בכך שההשפעה של היהדות על העולם לא הגיעה בתקופת הבית הראשון אלא בסוף בית שני. אכן הנצרות לקחה משהו מהיהדות, אבל זה היה באותה אפילה של סוף הבית השני, ומה שיצא מזה היה לא טוב:
הידיעה האידיאלית המיוחדת לישראל, כשנחסרה מפני שקיעת אור האומה, השאירה את הרגש של העריגה אל העצמות האלוהית שומם ונעזב. ובתוך אותה האפלה האיומה היתה יכולה לצאת בסוף ימי בית שני מערכה של אחדות רפודה אלילות, שארס משטמה לישראל טמיר בה (עקבי הצאן, מאמר עבודת אלהים).
"אחדות רפודה אלילות" זו הנצרות, מונותאיזם מרופד באלילות שהביא צרות רבות לעם היהודי.
אנטישמיות פילוסופית
הרב קוק טוען שלאחר שנים, תפיסה זו של היהדות גרמה לשפינוזה לטעות ולגרום נזק נוסף:
ובגרמתה [ובגללה] היתה מוכשרת הכפירה השפינוזית בימים היותר מאוחרים, לצאת בצורתה החשכה, להיות זה ראשית לכמה שיטות תיאוריות צוררות לישראל, לפי אותה הצורה השפלה שרוב העולם היה עלול להבינה ולהיות מושפע ממנה. מאין יכולת להביט על רוממות החיים המפכים ממקור ישראל, ההולכים ומאירים את כל אפסי ארץ, שהנם נמשכים רק מההתרחבות של האידיאלים הא־להיים ההולכים ומתרחבים במשטר האנושי וסדרי המציאות בכלל.
הרב קוק מאשים בדברים אלו את שפינוזה שגרם לשנאת ישראל. לדעתי הוא מתכוון לכך ששפינוזה העמיד שתי צורות של דתיות זו כנגד זו, דתיות חיובית ושלילית. את היהדות הציג כדתיות שלילית מול ישו, ושימש מקור לכיוונים רבים שהתפתחו בהמשך ובכך פגע בעמו.
אני חושב שהרב קוק צודק. זה היה החטא של שפינוזה, שהוביל ל"אנטישמיות פילוסופית" שראתה ביהדות דת מתה. הרב קוק מסביר שבעקבות הנצרות הם ראו את הגרסה המנוונת של היהדות שהתעסקה רק בפרט ולא את היהדות האמיתית, היהדות של הנביאים, שצריכה לבוא לידי ביטוי בחיי חברה ומדינה מתוקנים של העם היהודי בארצו.
אנו מפרסמים את טוריו האחרונים של פרופ' רוזנברג, שנמסרו לדפוס לפני מותו
