אחיי המפגינים, אני מוריד את הכובע בפניכם. כמי שגדל בארה"ב של שנות השישים, כל התקוממות אזרחית למען אידיאלים מרשימה אותי. אני מזכיר לאנשי המחנה שלי, המתרעמים על "סחיטת" ממשלה נבחרת, שבילדותי ממשלה אמריקנית שנבחרה ברוב קולות והסלימה את מלחמת וייטנאם, נאלצה לשים לה קץ בגלל מיעוט של צעירים הִיפים. דמוקרטיה לא מסתיימת בקלפי.
המחאה שלכם גרמה למדינה שלמה לעצור ולחשוב על שאלות מהותיות הקשורות לייעודנו ועתידנו. יצרתם מגמה שאם נשכיל לנצל אותה כהוגן, עשויה להביא לידי הידברות לאומית פורייה ולהיכרות עמוקה יותר בין ה"שבטים" המרכיבים את עמנו. אומנם היה עדיף ללא התקדים המסוכן של הסרבנות, אך אני יודע שהייתם מתייצבים ביום פקודה.
אני אף מקווה שתצליחו ותקבלו בסופו של המשא ומתן חלק ממבוקשכם, בעיקר מפני שהתקוממתם במוצהר ובעקביות למען מדינה "יהודית ודמוקרטית". והרי אחרי שתבטיחו את הגשמת המרכיב הדמוקרטי, יגיע תורו של המרכיב היהודי. הלא כן?
אז לקראת היום המבורך ההוא, שבו נשב ונדון – בלי תרעומת וגידופים ועם הרבה רצון טוב – בשאלה החיונית כיצד להעניק למדינתנו "צביון יהודי" מוסכם, הנה הצעה צנועה. ליהדות יש רכיב "שלילי" ורכיב "חיובי". בקטגוריה הראשונה כלולות מצוות "לא תעשה", ובשנייה לא רק רמ"ח מצוות "עשה", אלא כל מורשתנו הספרותית וההיסטורית.
מצוות "לא תעשה" הן רכיב חיוני של היהדות, אולם לגבי רבות מהן אין סיכוי להסכמה בינינו. האפשרות שהן יעוגנו בחוק היא הסיוט הגדול ועילה למאבק בעבור יותר ממחצית העם. לעומת זאת, הרכיב ה"חיובי" של היהדות – פולחנים, סיפורים, מזמורים, מנהגים, טקסי מעבר, ימים טובים, חוויות לימודיות – מאיים פחות ויעיל הרבה יותר לטיפוח הזיקה של יהודים לעמם ולארצם.
ניקח לדוגמה את חג הפסח, שזה עתה הסתיים. בתורה כתוב "לא ייאכל חמץ", אבל גם "שבעת ימים מצות תאכלו". אם נשים את הדגש על הראשון ונחוקק "חוק חמץ" מיותר, נגביר פי כמה את מספר האוכלים חמץ בפסח. לעומת זאת, אם ננקוט גישה חיובית ויצירתית ונקדיש את מרצנו למצוות העשה – בסדנאות אפיית מצה חווייתיות; בשחזורים המוניים של יציאת מצרים; בהצגות "מעבדות לחירות"; בחלוקה חינם של הגדות "פופ־אפ" וצפרדעים מצועצעים; בטיולים מסובסדים לסיני בעקבות מסלול נדידתנו במדבר – נזכה לקרב, לאחד ולתרום באמת ל"צביון היהודי" של מדינת ישראל.
חלקכם ודאי מגחכים: "זאת מדינה, לא קייטנה". אבל אל תגחכו: תרבות הבידור והפנאי של ילדינו תקבע את עתידנו כאן יותר מכל דבר אחר. לו הייתם כנים כשצעקתם "יהודית ודמוקרטית", כעת עליכם לשנס מותניים ולדאוג לתרבות יהודית־עברית־ציונית חיובית ומזמינה.
"למה אתה פונה אלינו?", אתם מוחים. "דבר עם חבריך הימנים־דתיים. אם הם יסכימו להחליף את ייצוא היהדות של 'לא' בייצוא היהדות של 'כן', גם אנחנו נסכים".
ובכן, אני פונה אליהם. המאמר הזה מתפרסם במקור ראשון. אבל אני פונה גם אליכם, אחיי החילונים: השתתפותכם חיונית ביותר. כשם שעלינו להפיג את הפחד המוצדק שלכם מכפייה דתית, כך עליכם להפיג את הפחד המוצדק שלנו מהפיכת ישראל לסתם מדינה, כזו שאינה מתבססת באמת על הצהרת הייעוד ועילת הקיום היסודיים שלה: "בארץ ישראל קם העם היהודי". אם שני הצדדים יגידו כן ליהדות של כן, נזכה לבנות כאן יחד, בעזרת ה', מדינה וחברה למופת.
פרופ' זאב מגן הוא ראש החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן
