את ניצולי השואה צריך לזכור 365 ימים בשנה – זה המשפט הראשון ששמעתי כשהגעתי לקרן לרווחת נפגעי השואה. תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד המשפט הזה מתכנס לעולמם של הניצולים והצרכים שלהם, הרי לחלקם יש משפחות, מטפל/ת, שכנים וקהילה. מהר מאוד הבנתי שהם זקוקים לנו, והרבה יותר ממה ששיערתי.
בדידות אינה בהכרח מצב קיים, היא תחושה, הרגשה, חוויה. גם המוקפים ביותר, מרגישים בדידות. תקופת הקורונה הביאה איתה התגברות בתחושת הבדידות, הריחוק שנכפה על האוכלוסייה המבוגרת משאר החברה, הביא את הניצולים להסתגרות, לצמצום היציאה מהבית והכנסת אנשים פנימה, לחרדה אמיתית לחלות ולפגיעה בעצמאות שעוד נותרה להם – הן ביציאה מהבית לצרכים בסיסיים והן בפעילויות פנאי וחוויות להתרוממות הנפש. לצד כל אלו, הניצולים מתבגרים, מזדקנים, זהו דור הולך ונעלם. דור שלא יהיה חלק מהנוף של החברה הישראלית בעוד מספר שנים, דור שבזכותו אנחנו כאן, בישראל, בבית שלנו.
הגיל הממוצע של ניצולי השואה הוא 86, על אף גילם המבוגר הם רוצים בקרבתנו, הם זקוקים לנו להפגת בדידותם ודאגה לרווחתם. עבור ניצולים רבים, הביקור השבועי של המתנדב הוא לעיתים הדפיקה היחידה בדלת במהלך השבוע, ועבור אחרים, זה עוד מישהו שרואה אותם, מבקר אותם, דואג לשלומם ושומע את צרכיהם.
בעבור חלקם, המתנדבים שמגיעים לסייע בסידורים, בהסעות ובליווי לבדיקות ומרפאות שונות, הם הדרך היחידה של אותם הניצולים לבצע את הפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר. תדמיינו שאתם צריכים להגיע לבדיקה דחופה ואין מי שיסייע לכם, כמה מתסכל זה ואיזו תחושת בדידות וחוסר אונים נוראה זו.
לשמחתי, עוד יש בינינו ניצולים פעילים שרוצים ויכולים לצאת מהבית, בין אם לטיול קצר בשכונה, או אפילו לשתות קפה ולראות חברים, או סתם אנשים ברחוב, להרגיש את החיים. עבורנו זו פעולה כל כך פשוטה ויומיומית שאנחנו לא חושבים עליה יותר מדי ועושים אותה כלאחר יד, ועבורם זהו עולם ומלואו. כשמתנדב מגיע לביתם, ויחד הם מדברים על העבר והווה, יוצאים לישיבה משותפת בחוף הים, לשקשוקה השבועית בשוק הפשפשים או אפילו לסיבוב קצר בפארק ליד הבית, לשמוע צחוק של ילדים קטנים או חבורה שמחה אחרת הם שוב מרגישים את החיים כפי שכל אחד היה רוצה להרגיש.
ניצולים רבים מאבדים בשנים האחרונות את בני/בנות זוגם, חלקם נהיים דמנטיים והופכים להיות תלויים יותר ויותר בבני משפחה ובמטפלים. המפגש איתם הופך להיות מבוסס צרכים פיזיים ואינו בהכרח מפיג את תחושת הבדידות או נותן מענה נפשי. באמצעות המתנדבים, ניתן עוד להצליח להכניס לחייהם גוון אחר של מפגש ושיח, ולאפשר להם מקום של שיתוף, שיתוף תחושותיהם וסיפוריהם שמלווים אותם יום יום, שעה שעה, ולהיות עבורם כתובת לסיפוק צורך רגשי.
אני מזכירה לעצמי כל יום מחדש, הניצולים איתנו, כאן, היום, עכשיו. ולא לעוד הרבה זמן. יש לנו עדיין את הזכות וההזדמנות להטיב איתם בשנותיהם האחרונות, יש לנו הזדמנות להיות חלק מעולמם, לשמוע את עדותם, להיות לצידם, לתת להם את התחושה שהם נכס יקר, ושאנחנו לא ניתן להם ולזיכרונות שלהם להיעלם כלא היו.
