בשנת 1906 הלך פרנסיס גלטון – אחיינו של דארווין ומדען דגול בזכות עצמו, מאבות הגנטיקה, הצילום, הסטטיסטיקה ועוד – ליריד הקצבים של דרום אנגליה בפלימות'. המוטיבציה לביקור זה לא הייתה עניין בפיטום בקר, אלא בתיאוריה של הארגון החברתי. דמוקרטיה של "קול אחד לכל אחד" הייתה אז בחיתוליה, והמשכילים תהו האם ההמונים הלא רחוצים ראויים להפקיד בידם את מושכות החברה.
מה הקשר לתעשיית הבשר? ובכן, באותו יריד נערכה תחרות שנועדה לשעשע את הקהל: בפני הנאספים הוצג שור מפוטם, והם נתבקשו להעריך מה יהיה משקל הבשר שיופק ממנו לאחר שחיטה וניקוי. שמונה מאות ממבקרי התערוכה קנו כרטיסים בכמה פרוטות על מנת להשתתף בהגרלה. על הכרטיס היה המשתתף רושם את הניחוש שלו בליברות אנגליות, והפרס הנכבד למי שניחש את הערך הקרוב ביותר היה בשר השור הנ"ל.
לדעתו של גלטון, "המתחרה הממוצע היה מצויד בידע שמאפשר לו להעריך את משקלו של השור, בערך במידה בה הבוחר הממוצע הוא בעל ידע להכריע בשאלות הפוליטיות המוצגות במערכת בחירות", ועל כן עניינה אותו השאלה עד כמה תקלע דעת ההמון לתוצאה הנכונה. מה שגילה גלטון הוא שהדמוקרטיה עובדת מצוין. משקל השור האמיתי היה 1197 פאונד, ואילו ממוצע כרטיסי ההגרלה היה 1207, טעות של פחות מאחוז! יתר על כן, 50% מהאנשים הציעו מספרים בין 1162 ובין 1236 – טעות של כשלשה אחוזים לכל כיוון. גלטון הסיק מכך שהדמוקרטיה היא שיטה שיכולה להביא תוצאות טובות, ואת ממצאיו אלו פרסם בגליון הקרוב של Nature.
לא מעט מהטרנד האנטי-דמוקרטי של ימינו מוקדש לניסיון להוכיח שגלטון טעה. עצם התביעה להוציא את הכח מידי ההמון הטיפש והוולגרי ולהעביר אותו לידי מומחים, או אנשים נעלים מסוג אחר, איננה חדשה כמובן – הפלא הוא שבמהלך המאה העשרים יותר ויותר מדינות קיבלו את הרעיון הזה – אבל ההנמקות, בעיקר אלו הניתנות על ידי אנשי אקדמיה למיניהם, הן מסוג חדש.
ישנם שני כיוונים לערעור האקדמי המודרני על רעיונותיו של גלטון – ה"סופר גדול" וה"תת קטן". הכיוון הראשון מתמקד במערכות מורכבות ובמודלים גדולים. הטענה היא שהשאלות הפוליטיות הפכו הרבה יותר מסובכות מאשר הערכת משקלו של שור, שהעולם צועד לאבדון בגלל בעיות אקלים, או מחלות מדבקות, או זיהום אוויר וכדומה – וכדי לטפל בכל הבעיות הללו דרושים מודלים מורכבים ומסובכים, עם המון פרמטרים, שרק מומחים יכולים להעריך ולנתח. אם הציבור מוכן לקנות את הסחורה – מה טוב, אם לא – מדובר במכחישי מדע שצריך למצוא דרכים לנטרל את הכח הפוליטי שלהם.
הכיוון התת-קטן מתמקד במצביעים, ומנסה להוכיח שהם הרבה יותר מוביליים, לא אוטונומיים, רגשניים וטפשים מאשר קצבים המעריכים משקל. כאן הדיסציפלינות המובילות הן הכלכלה ההתנהגותית, והפסיכולוגיה החברתית, עם מחקרים המראים שחשיפה לסמיילי מחייך גורמת לבנאדם להצביע לאובמה וידיעות עיתונאיות על התקפות כרישים גורמות לו לשנות עמדות פוליטיות.
את המוטיב הכללי סיכם המדען הנודע (והזייפן הנודע) דן אריאלי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:
"אם אנחנו לא יכולים לסמוך על כחות ההיצע והביקוש בשוק … או על מנגנוני שוק חפשי … עלינו לחפש במקומות אחרים. הדבר נכון במיוחד לגבי כל מה שחיוני לקיום החברה, כגון שרותי בריאות, תרופות, מים, חשמל, חינוך ומשאבים חיוניים אחרים … תפקיד הממשלה (שיש לקוות שהיא ממשלה מתחשבת, שקולה ולא מושחתת) בפיקוח על חלק מפעולות שוק ומוויסותו צריך להיות גדול יותר, גם אם זה מגביל את היזמה החפשית. כן – שוק חפשי שמושתת על ביקוש והיצע … היה יכול להיות אידיאלי אילו היינו רציונליים באמת, אבל מכיוון שאנו לא רציונליים, קובעי המדיניות צריכים להביא בחשבון את הגורם החשוב הזה."
מאמרו המצוטט היטב של תומס מוליגן ברבעון הפילוסופי מ 2018 הוא אפילו יותר מפורש, ולדעתי הוא מתאר תפיסה הצוברת יותר ויותר תאוצה:
. הברקזיט … והבחירה של דונלד טראמפ מראים כי הגיע הזמן לבחון חלופות לדמוקרטיה".
זהו הצייטגייסט החדש, והוא נתמך בצורה בוטה על ידי עורכי העיתונות המדעית. אלו, ובפרט היוקרתיים שבהם – עיתונים שפרסום אחד בהם יכול להשפיע הרבה על הקריירה של מדען – החלו לנקוט עמדה גלויה ביחס לשאלות פוליטיות. הם מביעים בריש גלי תמיכה או הסתייגות ממועמדים (על בסיס "מדעי" מהסוג שתיארתי), עומדים בתור כדי להישבע אמונים לעקרונות פרסום המבוססים על גזע או מין (בצורתם התקינה פוליטית), נותנים במה בלתי מוגבלת למאמרים המסבירים כי רפובליקנים, או אנשים דתיים, הם טיפשים יותר (אבל לא מאפשרים שום דיון בשאלת הבדלי אינטליגנציה ממוצעת או הבדלי פיזור אינטליגנציה, כאשר ההשוואות הן בין גזעים או בין מגדרים), ואפילו מסוגלים לכתוב בגלוי שהם דוחים מאמר מבוסס רק בגלל החשש שהוא ייצר אימפקט ציבורי לא רצוי.
מה לעשות? כרגע אין יותר מדי אפשרויות. כאשר אנשים שרוצים להתנהג כמו בהמות מגלים שהם יכולים להתנהג כמו בהמות בלי לשלם שום מחיר הם יתנהגו כמו בהמות – זה מפתיע בערך כמו הפוגרום בקישינב, וזה נכון לגבי העורכים של NEJM, Lancet, נייצ'ר וסיינס בדיוק כמו שזה נכון לגבי הטייסים, ראשי האוניברסיטאות והיועצים המשפטיים אצלנו.
מאידך, האינרציה בציבור הרחב במדינות המערב היא עדיין פרו-דמוקרטית במובן הישן של המלה, וייקח זמן עד שהבשורה מהאקדמיה תגיע ליישום פוליטי רחב. בינתיים צריך לעבוד, להסביר, להפריך מאמרים מצחיקים – לנהל את המאבק האינטלקטואלי בכל הרמות, מול כל הצדדים, בסגנון עבודתם של "האינטלקטואלים של המלחמה הקרה" כנגד הקומוניזם. קל זה לא יהיה, אבל אם איננו רוצים להגיע לפוזיציה של הפרות באותה תערוכת בקר בדרום אנגליה, אין ברירה. הקצבים כבר מביטים בנו ומעריכים את המשקל.
