מרבי עקיבא ועד אושוויץ ועמונה: מה למדתי מספירת העומר?

אילו ידעתי.

אחרי הגירוש מגוש קטיף, צפיתי בטלוויזיה במשפחות בבתי המלון. במסכנות של החיים האלה. בישיבה בבהייה על המיטות, על הכורסאות, בנות השירות והמתנדבות עם הילדים והאימהות שהיה להן כל כך הרבה מה לעשות פתאום יושבות. יושבות ומדוכדכות.

אילו ידעתי שגם אני אהיה כך אחרי שגורשנו מביתנו בעמונה. שנה וחודשיים בבית הארחה, בלי מטבח בלי סלון בלי בית. לא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה. כמו חברים שלנו, כמו משפחות אחרות,  היינו משכירים איזו יחידת דיור בעפרה וגרים בה עד ש…אבל לא ידענו. ואיזה מזל שלא ידענו.

שואלים על יעקב אבינו, למה לא גילה לבניו את הקץ, הרי היה כל כך קרוב לזה. "בני" הוא קרא להם "בואו בני ואגלה לכם מה יקרה בסוף כל הדורות" ולא גילה. אחד הפירושים טוען שלא גילה כדי שלא נחיה בציפייה פאסיבית. שלא סתם נשב ונבהה ונחכה לשנת 2068 שאז מסור לנו מדורי דורות שיקרה משהו. אלא כדי שנפעל ונהיה אקטיביים ונקדם בעצמנו את העולם. כדי שלא נחכה למשיח, כדי שנהיה המשיח.

יש לי עוד רעיון. יעקב אבינו לא רצה לייאש אותם. אם ידעו שיש עוד כל כך הרבה זמן, אם ידעו שזה לא מחר וגם לא עוד מאה שנה, גם לא עוד אלף, לא יהיה בהם כוח.

רק להיום.

בשעות הכי קשות זה מה שהייתי שואלת את עצמי. "תמר. עכשיו עכשיו. רק הרגע. יש לך כוח לשרוד את זה? רק להיום? איך את?" ואז הייתי עונה את התשובה הקבועה: 'רק להיום אני בסדר. עכשיו הכל בסדר'. אפילו בשעה שישבנו צפופים עשרות אנשים בסלון בעמונה לפני בפינוי, וכוכבא גיסי מנגן 'בואי כלה בואי כלה' ויהוידע לא מפסיק להסתכל החוצה ומצלמות מכל עבר והכל מתועד. באמצע כל זה והבנים אזוקים לעצמם בחדר ולא יודעים שעוד רגע לא יהיה בסדר שאלתי את עצמי ועכשיו הכל בסדר? רק עכשיו? ועניתי לעצמי בשקט כן. הרגע הזה הכל בסדר, לא יודעת מה יהיה עוד רגע אבל עכשיו.

ספירת העומר היא הרק להיום שלי. היום יום. רק להיום. תספרי רק את היום. איך סבתא שלי שרדה את אושוויץ? איך  עוד סבתא שרדה את ברגן בלזן? בטח היה להן רק להיום כזה. אל תחשבי על מחר אפילו, ובטח שלא איך את שורדת עוד שנה במקום הנורא הזה. רק להיום.

אני מוצאת שזה עוזר לי גם בספורט. איך התחלת לרוץ, הרבה שואלות אותי. ככה. רק להיום. רק עוד חמישה צעדים ורק עוד חמישה צעדים. ויום ועוד יום והנה כבר עשר שנים שאני רצה ככה. רק להיום.

ספירת העומר היא ספירת ההתמדה היא הספירה בזמנים קשים כאשר כל התלמידים שלך מתים ואנא אתה בא. ואתה כובש את פניך והולך לעוד הלוויה. רק להיום. עוד יום ועוד יום ועוד יום ואתה מגלה שהקשה מכל כבר מאחוריך והנה נגאלת.