סוגיית השואה הפכה לפוליטית מאד בשנים האחרונות. זה התחיל בנטייה לדמות תהליכים פוליטיים ודמויות ציבוריות בישראל לתהליכים ודמויות מגרמניה של שנות השלושים, ונמשך בדיון על סוגיית מסעות בני הנוער לפולין שהופסקו וחודשו לאחרונה.
אנשי תקשורת ניצלו את סמיכות יום הזיכרון לשואה ולגבורה כדי להלום בממשלה דרך ההסכם שחתמה לאחרונה עם ממשלת פולין שאפשר את חידוש מסעות בני הנוער לוורשה, קראקוב, אתרי ההשמדה והעיירות הפולניות שבהן התקיים יישוב יהודי מפואר במשך מאות שנים. הטענה העיקרית הייתה שההסכם מגלם התקפלות בפני פולין בעיקר מול הדרישה הפולנית להציג את פולין כקורבן במהלך מלחמת העולם השנייה.
ההסכם הישראלי-פולני הוא אכן הסכם פשרה. מטיבו של הסכם פשרה שהוא מגלם מערכת לא מושלמת של הבנות. זה ברור ומובן. אבל התמונה הגדולה היא הדבר החשוב והיא נוגעת בעצם עיקרון חידוש המסעות לפולין. צריך להבין בהקשר הזה, כי היכולת של הפולנים להתערב מעשית בתכנים של המדריכים הישראליים המלווים את קבוצות בני הנוער היא נמוכה עד בלתי קיימת, באותה המידה שהמדריך יכול להרגיש חופשי גם לחרוג מהנרטיבים של משרד החינוך או הגופים הרשמיים המכשירים מדריכי מסעות בני נוער לפולין דוגמת יד ושם. לכן, חידוש המסגרת זו הנקודה העיקרית. זה הלב וכל השאר בטל בשישים.
אבל, הרושם הוא כי מה שמעסיק את המבקרים של ההסכם הישראלי-פולני זו לא סוגיית ההסכם עצמו וגם לא סוגיית עיוות ההיסטוריה הפולנית. את המצקצקים האמת ההיסטורית אינה ממש מעניינת. מה שמעסיק אותם הוא הפרויקט עצמו של המסעות לפולין. קטיעת המסעות בשנים האחרונות אמנם הוסברה דרך ההתעקשות הפולנית על ענייני אבטחה והרצון להטמיע את ההיסטוריה הפולנית בתוך הסיפור היהודי ישראלי אבל הכלב קבור במקום אחר.
המסעות לפולין הם מסעות לעומק ונבכי ההיסטוריה היהודית. לא רק בהקשר הנקודתי של ההשמדה הנוראית אלא בהקשר הרחב יותר של מקורות התפתחות ההיסטוריה היהודית ובמידה רבה גלגולו המוקדם של הרעיון הציוני. הרעיון המכונן במסעות בני הנוער הוא לייצר את החיבור בין העכשיו לבין האתמול. בין מה שהיה לבין מה שקיים.
את החוט החשוב הזה ניסו גורמים רבים לקטוע באמתלות שונות. בחלקן אמתלות כלכליות (המסעות יקרים) שבחלקן הן מוצדקות, אמתלות פסיכולוגיות (המסע קשה לנערים צעירים) ואמתלות מדיניות (הפולנים משכתבים את ההיסטוריה). קטיעת החוט הקושר בין העבר לבין ההווה נועד לכונן את הישות הישראלית כמהות בלתי תלויה העומדת בפני עצמה. ישות קוסמופוליטית ובלתי מחוברת להיסטוריה, לתרבות, לזהות אתנית-לאומית ייחודית ומוגדרת. ישראל כמדינה נורמאלית שאינה קשורה למאומה. לכאורה כמו שבדיה, צרפת, ארה"ב, אנגליה. לכאורה כי גם במדינות הללו יש ונעשים חיבורים להיסטוריה, לתרבות ולהגדרות תרבותיות השאובות מן העבר.
זהו אם כן מהלך פוליטי תרבותי שמתחבר לקרב הגדול שמתקיים גם היום בישראל בחסות המחאה סביב רפורמת המשפט. קרב בין הישראלים הקוסמופוליטיים לבין הישראלים היהודים. בין אלה שרוצים לקצץ בנטיעות ולקטוע את העבר היהודי שמאיים על החילוניות ותחושת אזרחי העולם לבין אלה החפצים לשמר את מקורות ההגדרה שלהם שנעוצים עמוק בהיסטוריה ובתרבות היהודית.
ממשלת בנט שהייתה אחוזה בציפורני הישויות הפוליטיות הקוסמופוליטיות דוגמת יש עתיד, מפלגת העבודה ומרצ קפצה על ההזדמנות כדי להכחיד את המסעות ואף גיבשה חלופה חילונית המתמקדת במסעות ציוניים, כאילו הציונות אינה קשורה בהיסטוריה היהודית בפולין או באירופה בכלל. הממשלה הנוכחית השיבה את המסעות מתוך תפיסת עולם מנוגדת המבקשת להתחבר מחדש למקורות הזהות היהודיים.
אם כן, הטרמפ שתפסו גורמים שונים על תוכן וטיב ההסכם עם ממשלת פולין אינו אלא קצה הקרחון שמסתיר את מלחמת התרבות האמיתית שקיימת היום בישראל, שמסעות הנוער לפולין הם חלק מהביטוי שלה. אגב, ביטוי נוסף של מלחמת התרבות הוא המלחמה בהוראת המקצועות ההומניסטים בבתי הספר שצומצמה והופחת מעמדה, לטובת הוראת מקצועות סינטטיים כמו אנגלית ומתמטיקה, ועתה ניכר מאמץ לטפח אותם מחדש.
מנקודת מבט זו, הביקורת הכמו טכנית על ההסכם שחתמו ישראל ופולין לחידוש מסעות בני הנוער מכסה רבדים עמוקים במלחמת הזהות המתחוללת בישראל בעת הנוכחית. מי שחפץ בחיזוק הזהות היהודית יסתכל על חצי הכוס המלאה של ההסכם ומי שחפץ בזהות קוסמופוליטיות יתבונן על חצי הכוס הריקה.
