כאשר פלשו הגרמנים ב-19.3.1944 להונגריה, לקראת סוף המלחמה, הורו מנהיגי תנועות הנוער החלוציות בהונגריה לכל חבריהם לרדת למחתרת (להסתוות כגויים) ולפעול להציל את חבריהם ואת בני עמם. הם החליטו במודע שלא לתפוס בנשק ולמרוד.
לא היו להם התנאים למרוד: לא היו כמעט גברים (רובם גויסו לעבודות הכפייה), לא היה להם נשק או ידע כיצד להילחם, הסביבה הייתה עוינת ליהודים, ולא היו בהונגריה יערות וביצות שיאפשרו להסתתר בהם בעת ההתנגדות.
הם ידעו במעורפל על ההשמדה בפולין ובמקומות אחרים, ושאולי כבר לא נשארו יהודים בעולם, הם ידעו כי סוף המלחמה קרב והחליטו לנסות להציל כמה שיותר מבני עמם.
אנשי המחתרת פעלו במגוון פעילויות כאשר הם נושאים עמם תעודות של נוצרים שהכינו לעצמם במעבדה לזיוף תעודות שהקימו לשם כך.
הם שלחו שליחים ל-300 ערי שדה כדי להזהיר את היהודים מהגירוש הקרב ממנו חששו, ושאכן הגיע כחטף. מה-15 לאפריל ועד ה-9 ליולי נשלחו, בהוראת אייכמן, 437,000 יהודי ערי השדה להשמדה באושוויץ. לצערם הגדול, ראשי הקהילות לא שעו לעצתם, לא הזהירו את הקהילות שלהם ואף איימו עליהם וביקשו כי יסתלקו, כי הם מסכנים אותם.
אנשי המחתרת – במבצע שנקרא בשם הצופן שלו (בעברית): "טיול", הבריחו כ-7,000 צעירים וצעירות את הגבול לרומניה. אנשי המחתרת הסבירו לצעירים מה עליהם לעשות, ליוו אותם ברכבת, קישרו אותם עם המבריח בלילה וכן דאגו לקבלתם בצד השני של הגבול. זה היה מבצע לוגיסטי ענק ומסובך שהתנהל על ידי אנשי המחתרת וביוזמתם, עד ה-23 לאוגוסט – המועד בו הגבול הרומני הפך לחזית של ממש, אלפי יהודים ששמעו על המבצע עברו את הגבול וכך ניצלו.
אנשי המחתרת פעלו כל העת להסוואה, לספק תעודות, תלושי מזון וכסף לחבריהם ודאגו להוציא בדרכי עורמה את חבריהם שנתפסו ונכלאו. לרבים, רבים לא היה המזל והם נתפסו עונו ונרצחו. רבים פשוט נעלמו ואין להם כל זכר.
ב"בית הזכוכית" מקום בו הוכנו דרכונים לעליה לגאלית, בחסות הצירות השוויצרית ובראשם תת הקונסול – קרל לוץ, התמקמה מפקדת המחתרת מסוף יולי ומשם יכלה באופן בטוח יותר לפעול. אחרי ה-25 לאוקטובר 1944, מועד עליית אנשי "צלב החץ" הפשיסטים לשלטון בהונגריה אנשי המחתרת, הכניסו למתחם הבניין, האקס-טריטוריאלי, אלפי יהודים שנותרו שם מוסתרים עד סוף המלחמה וכך ניצלו כ-4000 נפשות. אנשי המחתרת זייפו 100,000 תעודות חסות שהוענקו למועמדים להגירה, וחילקו אותן לכל דורש. כך ניצלו עוד רבבות יהודים.
ב-30 לדצמבר נכנסו אנשי צלב החץ לבניין והוציאו בכוח האנשים לרחוב ואיימו לירות בהם. הכוונה הייתה להצעידם לדנובה ושם להורגם. אנשי מחתרת שהסתתרו בבניין הסמוך, שקלו להילחם בפורעים בעזרת כ-60 כלי נשק שהיו בידם ועוד רימונים רבים. הוחלט להתאפק ולנסות למצוא אפיקים "דיפלומטיים" להצלת האנשים. ואכן באמצעות "קשרים" קיבלו הקלגסים הוראה לפנות את המקום ולהחזיר את האנשים אל תוך בית הזכוכית "המוגן". החלטה זו – להתאפק, למצות אפשרויות נוספות לפני לחימה, היא שהצילה את כל האלפים שעמדו עם ידיים מורמות מחוץ לבניין. היא גם הצילה, כמעט בוודאות את 70,000 יושבי הגטו של בודפשט, שהיו עולים באש, אם אנשי המחתרת היו פותחים במאבק מזוין.
אחרי עליית "צלב החץ" לשלטון, מחתרת תנועות הנוער אספו כ-5000 ילדים שנותרו ו\או ננטשו ברחובות בודפשט הקפואה, שיכנו אותם בבתים ששכרו או בכאלה שהיו ריקים, דאגו למזונם ולצרכיהם. רוב הילדים והמטפלים ניצלו והועלו על ידי תנועות הנוער לארץ ישראל אחרי המלחמה.
אנשי המחתרת דאגו לאספקת מזון לגטאות, לבתים המסומנים, לבתי הילדים ולבית הזכוכית וכך הבטיחו את שרידותם. כמעט ולא היה יהודי שגווע ברעב באותם ימים של קור והפגזות אינסופיות של מטוסי בנות הברית ושלטון פשיסטי רצחני של אותם ימים.
במסגרת וויכוחים שהיו לתנועות הנוער הציוניות כיצד לפעול בהונגריה, אמר משה אלפן (פיל) : "לא כלו כל הקיצין ולא צריך לארגן מרד. ואסור לי במצב הזה שקיים, לקחת אחריות לכך שאלפי אנשים יהרגו, כדי להיות גיבור בהיסטוריה…" באותו המצב, כשיהדות פולין הלכה, ויהדות גרמניה הלכה ויהדות סלובקיה הלכה, להציל מאה אלף יהודים או חמישים אלף יהודים, זה הרבה יותר חשוב מכל מרד. עוד הוסיף ואמר: "להילחם על הכבוד היהודי בשנת 1944 זה היה טירוף. אנחנו החלטנו להילחם על העם היהודי!"
בשנת 1951 כתב אלפן: "היינו בימים חסרי תוחלת וחשוכים ביותר הכוח היחידי בעם שהייתה לו תשובה להמוני העם…המונים נצמדו אלינו וחיפשו ומצאו בנו עוגן הצלה וסעד הן בימי המלחמה והן בזמן שעשו דרכם זרועות הקוצים בין מחנות ההשמדה לבין חופי ארץ ישראל. אולם לצערי עלי לקבוע, שתנועתנו ידעה להעריך ולציין את כל אלה רק לגבי חלק אחד של התנועה – התנועה בפולין ובליטא. הפרשה המפוארת ומלאת ההוד של התנועה בצ'כוסלובקיה ובהונגריה צללה כמעט לתהום הנשייה, לא הגיעה לידי ביטוי יאה ומתאים".
"כמה אנשים צריכים להציל? שאל פעם אלפן, כדי לקבל שורה בהיסטוריה?"
בשתי התקופות, "הפולנית" ו"ההונגרית" פעלה בתנועות הנוער רוח של אוונגרד! היו אלה שתי פעולות של התנגדות. בפולין היא נתפסה כהגנה על הגטאות ועל הכבוד היהודי, בהונגריה היא נתפסה כמאבק על הצלת העם. הלחימה בגטאות הטביעה את חותמה בהיסטוריה והפכה לסמל לדורות, ואילו המאבק על חיי יהודי הונגריה היה לאחד ממאבקי ההצלה האפקטיביים ביותר בתקופת השואה – אך מקומו בהיסטוריה אינו מוכר ומוזכר אינו מונצח ואינו נלמד. מורשת ההצלה בתקופת השואה, עד היום, אינה נחשבת כגבורה.
מעשיהם של מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה הם אתוס של גבורה, של צעירים שעשו מעל ומעבר במקום שאחרים לא עשו זאת. בשנת 1944, בתנאי תופת, כאוס ואימה הם פעלו שם יחד, בהרמוניה מלאה, בגבורה עילאית, בחירוף נפש, בסולידריות יהודית ואנושית. הם הצילו רבבות מבני עמם, ובזכותם חיים בקרבנו היום מאות אלפים.
על כן, עליהם להיחרט כחלק מההיסטוריה של עם ישראל, במוסדות ההנצחה השונים, במוסדות החינוך, בתנועות הנוער ובמערכות הביטחון.
