מאז פרעות תשפ"א מתנופף במשך כל ימות השנה דגל ישראל בכניסה לביתו של חבר, המתגורר באחת הערים המעורבות. לפני כמה שבועות הזדמן לשם אחד התושבים הוותיקים בעיר, ליכודניק מוצהר, ובעודו נכנס הביתה אמר למארחו: "וואלה הפתעת, לא ידעתי שאתה מאלו שמתנגדים לרפורמה במערכת המשפט".
"מתנגד לרפורמה?", התפלא החבר, שלא הבין כיצד הגיע האורח למסקנתו השגויה. התושב הוותיק הצביע לכיוון הדגל, והחבר הגיב בתדהמה: "אחי, מה נהיה? זה דגל ישראל, דגל הלאום שלנו, לא דגל המחאה".
בטעות או בכוונת מכוון, נדמה שבחודשים האחרונים יש מי שמנסים לנכס למחאה נגד הרפורמה המשפטית את סמלי הלאום – הדגל ומגילת העצמאות – בדיוק כפי שהם מנסים לנכס לעצמם את הדמוקרטיה. לא זה ולא זה נכונים. המחנה שצועק בהפגנות "ד־מו־קר־טיה" בוחר פעם אחר פעם במפלגות בהובלת גנרלים, שמנהיגיהן ממנים את עצמם לתפקידיהם, מאריכים את כהונתם כרצונם, וקובעים באמצעות יועצים עלומים מי יהיו חברי הכנסת.
ולא רק גנרלים. יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, עד לא מזמן ראש הממשלה, שולט ברשימתו ללא מצרים. ברצונו ממנה אישים וברצונו מסיר. ראינו מה קורה לכל מי שמנסה לומר מילה נגדו או חלילה שוקל להתמודד על ראשות המפלגה. דמוקרטיה למופת.
באשר לסמלי הלאום, האבסורד זועק אף יותר. כצעד מחאה נגד הרפורמה נתלו על חומת העיר העתיקה בירושלים דגל ישראל ענקי לצד עותק של מגילת העצמאות, והאזור כולו קושט בדגלים נוספים. עיתונאי שמאל שדיווחו על כך ציינו כי מדובר ב"סמל המחאה", אולם כל ישראלי פטריוטי שראה את התמונה חש הנאה וקורת רוח. מה טוב יותר מלהציף את כל חבלי ארץ ישראל בדגלים ענקיים, וגם בתמונות של מגילת העצמאות.
הלוואי שכל חומות העיר העתיקה היו מקושטות כך מדי יום, בדגש על אלו שבאזור שער שכם ושער האריות. בכל שנה מצעד הדגלים של יום ירושלים הוא נושא לוויכוח ולניגוח אנשי ימין. נטען כי הוא כרוך בחוסר התחשבות, בהתגרות ואפילו בלאומנות. באופן משעשע, גם בצד הערבי ראו את הדברים באותה צורה. התמונה הופצה שם ברשתות עם הכיתוב "מתנחלים מתגרים בירושלמים באמצעות תליית דגלי הכיבוש על חומות העיר העתיקה ביום הראשון של הרמדאן".
ובכל זאת יש מי שמתבלבלים. יש אנשי ימין הסבורים שדגל ישראל מסמל התנגדות למדיניות הממשלה, כמו שיש הסבורים בטעות שחיל האוויר שייך למתנגדי הרפורמה. ברשתות החברתיות מושמעות קריאות נגד קיום מטס חיל האוויר ביום העצמאות בגלל סרבנות הטייסים, ואפילו קריאות לא להניף השנה את הדגל, מכיוון שהוא הפך להיות מזוהה עם המחאה.
שלא תהיה טעות: הנפת דגלי ישראל בהפגנות היא תופעה מבורכת, בין אם אלה הפגנות מחאה נגד הממשלה והרפורמה ובין אם אלה הפגנות תמיכה בחוקים לחיזוק הדמוקרטיה. זהו סמל לכך שעל אף המחלוקות, קשות ככל שיהיו, לכולנו יש כאן מטרה משותפת: לחזק את הבית הלאומי של העם היהודי.
ייתכן בהחלט שכוונתם של יוזמי הנפת הדגלים בהפגנות היא אחרת; אולי באמצעות המהלך הזה הם מבקשים לאותת שדווקא הם אזרחיה הנאמנים של המדינה, בניגוד למי שחושב אחרת מהם. ולמרות זאת, אסור להתבלבל: דגל ישראל לא שייך לשום קבוצה או מחנה, לא לימין ולא לשמאל. זהו הסמל הלאומי שמאחד תחתיו את כל עם ישראל, לצד כל תושבי הארץ שבחרו לכרות איתו ברית: ערבים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים ועוד.
דגל ישראל מלווה אותנו בשעות הקשות, למשל כשהרשתות החברתיות הוצפו בתמונות של דגלי ישראל בעקבות בקשתו של האב והאלמן השכול ליאו די. הצעד של האיש האציל הזה, שספג מכה כה קשה ואכזרית, העניק לנו כמה רגעים של אחדות סביב המגן דוד וצבעי הכחול־לבן. אותו דגל ילווה אותנו ברגעי הגאווה והשמחה של יום העצמאות ה־75 למדינת ישראל. אז גם השנה, ואולי אפילו יותר מבכל שנה, נתלה את הדגל בגאון.
דגל ישראל לא שייך לשום מחנה. זהו הסמל הלאומי שמאחד את כל עם ישראל
