התפרצות הטרור השנתית בחודש הרמדאן מוכיחה שוב את מרכזיותה של סוגיית הר-הבית כזירת ההתגוששות המרכזית בין מדינת ישראל לבין העולם האסלאמי כולו, ידידים כאויבים. ישראל אמנם שולטת ביטחונית בהר, אך היא שחקן משנה בו שאינו קובע את כללי המשחק.
"אל-אקצא" הפך להיות הזירה בו המעצמה הצבאית החזקה במזה"ת מאוימת מידי שנה בתקופת הרמדאן במלחמת לאום ודת הלכה למעשה. לא פחות חשוב מכך, גלי ההדף הפורצים ממנו מזכירים לכולנו כי עוד רחוקה הדרך לקבלת לגיטימציה לנוכחותנו במרחב. ישראל נתפסת ככובשת קולוניאלית לא רק בשטחים שנכבשו ב-67, סיבה מרכזית לכך היא היותה דוברת רק את "שפת הביטחון" ומזניחה את "שפת הזכויות", תוך שהיא מותירה את הבמה לחורשי רעתה מבית ומחוץ.
עתידה של ישראל אינו טמון רק בהייטק ובסייבר, במטוסים חמקניים ובהרכבה של הוועדה לבחירת שופטים, היא לא יכולה להתכנס לחיים בפרובינציה דיגיטלית המנותקת מהמרחב. עליה לדבר את שפת המקום ולטעון מעל כל בימה פוליטית ודתית בעד מימוש זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי בירושלים ובהר הבית, גם אם זכויות אלו אינן ברות מימוש וכמובן מבלי לפגוע כהוא זה בקדושת המקום למוסלמים.
זיהוייו של הר-הבית בציבור היהודי בעיקר עם פלגים דתיים ואף משיחיים בחלקם, גורם לרתיעה כללית מהנושא ולתיוגו כקיצוני ומסוכן, ובכך גורם, דווקא לליבוי העימות עם העולם האסלאמי בשל תחושת הניצחון שלו, תוך שכולנו, דתיים כחילוניים, ימנים כאנשי שמאל, יוצאים נפסדים מהיותו מנוכס לקצוות ולא למרכז. אבוי לנו אם כמיהתם של יהודים משך אלפי שנים לציון, ירושלים והר הבית, תהיה נחלתו של מיעוט הנתפס כשולי משיחי ומסוכן. אם כך יוותר המצב, יהיה זה, בסופו של דבר, ניצחון לטענות הכוזבות של הפלסטינים ולו גם של המתונים ביותר בניהם, כי ישראל הינה נטע זר במזה"ת ואינה בעלת זכויות היסטוריות טבעיות-ילידיות, לא בירושלים ולא בשום מקום אחר, וודאי שלא לאחר 1400 שנות נוכחות מוסלמית במרחב.
מדיניותה ההיסטורית של ישראל רואה בהר אבן ריחיים שיש להיפטר ממנה, בבוא היום והפרטנר המתאים. ירושלים, על שלל כנסיותיה ומסגדיה, היוותה כר לסכסוכים בני מאות שנים סביב המקומות הקדושים וברחובותיה זרם כמים דמם של יהודים מוסלמים ונוצרים. הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, בגיבוי רבני החרדים, נמנע ככל יכולתו מעיסוק בנושא, ולו גם תרבותי-היסטורי, שכן מה לפרויקט הציוני-סוציאליסטי בשנותיה הראשונות של המדינה, כמו גם לסטרטאפ ניישן הליברל -חילוני דהיום, עם הקרבת גדיים ועבודת כהנים מחד, ועם הטירוף הדתי הרצחני האסלאמי הפורץ כל שנה בעטיו של המקום מאידך?
ואולם, דומה כי ככל שישראל בורחת מההר ונמנעת מלעסוק בפומבי מזיקתה ההיסטורית למקום, כך רודף אחריה ההר ביתר שאת ויוכיחו אירועי "אל-אקצא" המתרגשים עלינו בעוצמה גוברת מידי שנה. יש הבדל גדול, לטעמי, בין ההכרח לנקוט משנה זהירות במקום הנפיץ, לבין ההתעלמות וההדחקה הישראלית מהנרטיב השקרי שצמח והכה שורש ברחבי העולם האסלאמי כולו, בפרט מאז 1967, השולל לחלוטין את שורשי העם היהודי במקום, ומכנה את מקדשו בשם "אל הייכל אל מזעום" כלומר המקדש-השקרי. נרטיב זה רואה בשלילת קיומו של המונומנט החשוב ביותר בתולדות העם היהודי כשלילת הצידוק המוסרי לציונות ולציונים כולם, ללא קשר לתפיסות עולמם או לשיוכם הפוליטי.
אחד הכשלים המרכזיים בשיח הישראלי-ערבי אסלאמי הינו השונות התרבותית והשפתית-מושגית בין בני הדתות האברהמיות. השיח האינטלקטואלי בישראל יונק ממקורות ליברליים מערביים ואירופאים, שלפיהם בני אדם הם רציונליים מטבעם ולתבונה ולמדע עליונות על פני ההתגלות האלוהית. בהכללה ניתן לומר כי הנחה זו אינה מקובלת בשום פנים גם ע"י מי שמגדיר עצמו כשייך לקבוצת המיעוט המוסלמית-חילונית, בוודאי סביב נושא קונצנזואלי כגון "אל-אקצא" המתוארת כ"אולא אל-קבלתיין ותלאתה אל חרמיין" , כלומר ככיוון התפילה הראשון של הנביא מוחמד וכמקום השלישי בקדושתו לאסלאם (מבלי להיכנס לנסיבות שהובילו לקביעתה ככזו).
על קצה המזלג, אציין כי בעבר לא היה כל ספק בקרב גדולי פרשני האסלאם כי בתי המקדש היהודיים שכנו בהר. היסטוריונים ופרשנים אסלאמיים, החל מהמאה ה-8 ואילך, כגון: מוחמד אבן ג'ריר אל טברי; אבו-בכר אל וואסטי, מחבר הסוגה הספרותית המכונה "פצ'אאי'יל אל קודס" (שבחי ירושלים), כתבים רבים ומסורות שונות המכונות "אסראאא'ליאת", העוסקות בבני ישראל ובזיקתם להר הבית; חכם ההלכה החנבלי "אחמד אבן תימיה"', בן המאה ה-14 שנחשב כמקור סמכות והשראה לאסלאם הרדיקלי בין ימינו ואפי' ההיסטוריון הפלסטיני "עארף אל עארף", כל אלו לא העלו בדעתם להכחיש את זיקת היהודים להר ואת קיומם של בתי המקדש עליו כפי שמעז לעשות הדור החדש של פוסקי האיסלאם, בפרט מראשית הסכסוך הישראלי-ערבי ובעטיו, תוך התעלמות ודחיקת פסקי הראשונים בנושא.
לתוהים מה לאנשי המאה ה-21 ולאנדרטה הלאומית-דתית לבתי המקדש, המסמלים יותר מכל את התיאוקרטיה היהודית במרעה, כפי שיש מי שסבור? על כך ייאמר כי למרבה הצער הן הלאומיות הפלסטינית והן העולם האסלאמי כולו אינם תופסים את ההתעלמות וההדחקה הישראלית מזכויותיו ההיסטוריות המוצדקות של העם היהודי בהר, גם אם הם בתואר ולא בפועל, כאות לסובלנות דתית יהודית וכרצון לפשרה. הם תופסים זאת כהוכחה ניצחת כי ליהדות, ולו רק כדת, אין כל צידוק היסטורי של ממש בירושלים, וממילא גם לא ביתר חלקי הארץ. משכך, לשיטתם היא חסרת זכויות טבעיות "ילידיות" בדומה לפלסטינים.
דווקא בימים אלו של שואה ועצמאות יש להשמיע לעצמינו ולעולם ללא הרף את מה שנדמה לנו בטעות גדולה שהוא מובן מאליו: עם ישראל שב למולדתו העתיקה בכוח הזכות, ירושלים היא בירת ישראל, הר הבית הינו מקום הכיסופים של העם היהודי זה אלפי שנים, ואין בכל אלו בכדי למנוע כל פשרה עתידית עם יושביה האחרים של הארץ לכשיגיע הזמן הנכון.
