שבועות ארוכים שאני כותב ומוחק, מבקש לכתוב על המצב ומוותר ברגע האחרון. מצד אחד, המציאות היא כל כך מורכבת ורבת פנים ויש כל כך הרבה נקודות שראויות להתייחסות, ומאידך – אני מרגיש שאי אפשר להתייחס לדברים באופן נקודתי, ואילו סקירה מקיפה תהיה הרבה מעבר ליכולת ההכלה של הפלטפורמה וציבור הקוראים כאחד.
לכן אני מצטמצם לנקודה אחת, שבעיני היא המשמעותית: מדוע הציבור הדתי-לאומי נכשל וימשיך להיכשל בהגשמת חלומו העיקרי – להשפיע ולעצב את דמותה של מדינת ישראל.
מבלי להיכנס לפרטים ולמשמעויות, הציבור ה"נאור", הישראליות החילונית-ליבראלית הציבה תמרור חד משמעי שאי אפשר להתעלם ממנו, או להמתיק את המשמעויות שלו: מבחינתם, אם מדינת ישראל לא תהיה ליבראלית דיה – מוטב שלא תהיה.
הם אגב, לא המציאו את המשוואה. זו המשוואה החרדית שלא קשה לחלץ מפי דובריה ומנהיגיה: אם המדינה תיגע באוטונומיה החרדית (וסרבנות הגיוס היא הסמל והדגל העיקרי של עמדה זו) – מוטב שלא תתקיים.
התפיסה החרדית לא מפתיעה אותנו, כי התרגלנו אליה. היא לא השתנתה לא אחרי השואה האיומה, ולא עם הקמת המדינה ומאבקה על חייה בעשוריה הראשונים, ולא כעת, עם פריחתה המדהימה של הקהילה החרדית בישראל. זה מדכא, מרגיז, קשה לתפיסה – ובכל זאת: התנועה החרדית באופן כללי (לאו דווקא כשיקוף הדעה והרגש של חרדים רבים כפרטים) דוחה גם היום על הסף את הציונות לא רק במובנה החברתי-אידאולוגי, אלא גם במובן האזרחי הפשוט – אמת, הם דורשים שיוכרו כאזרחים שווי זכויות אומנם, אך מבחינתם הם נתינים של כובש זר.
לכן המשוואה החרדית פשוטה: אוטונומיה או התנתקות מוחלטת. זו המשוואה החרדית ואין שום כוח פוליטי בישראל שמסוגל לשנות אותה. דה-פקטו היא מתקבלת כמובן מאליו, וכל שנשאר לאופטימיסטים לעשות, זה לנבא שבעוד 30 שנה, כאשר אחוז החרדים הצעירים בגיל הגיוס והעבודה יהיה 30-40%, משהו ישתנה. אולי.
כעת הצטרפו אליהם הישראלים הליבראליים. הם לא מוכנים להיות מובנים מאליהם, והברית שלהם היא על תנאי. בין אם חששותיהם מוצדקים ובין אם לא – הטענה שלהם היא חד משמעית: אם לא נהיה עם הידיים על ההגה – הספינה הישראלית ללא תתקדם, ואם יש צורך – תשקע במצולות. זה מחריד, אבל זה עובד: נתניהו לא יעביר את הרפורמות שלו. בית המשפט לא יאבד את אחיזתו ואת יכולתו לשמר ולעצב את הקוד הליבראלי כמנחה הבלעדי של מדינת ישראל.
מערכות המשפט, הביטחון, הכלכלה, האקדמיה וכו' – כולן יישארו נאמנות לקבוצה המרכיבה אותן, אשר מוכנה אמנם לארח אחרים, אבל בסופו של דבר, היא זו שקובעת את הטון. אין מנהיג שיהיה מטורף דיו לצאת למלחמת אחים כדי לשנות את המציאות הזו.
ל"ימין" הליכודי לא אתייחס כאן, היות וכדברי השר אמסלם אין באמת ימין. מבחינתו ומבחינת רבים בליכוד, מדובר במאבק על משאבים בין משפחות ישראליות. לשיטתם זהו מאבק אשכנזי-מזרחי, בעיני, זה מאבקה של מפלגת-שלטון על משאבים, אליו היא מגייסת אוכלוסייה תמימה שהשקפתה האידאולוגית לא מעוצבת, אלא מתכנסת באופן טבעי סביב נציגים שאתם היא חשה הזדהות.
ומה עם הציונות הדתית? הציבור הדתי לאומי מתגאה בנאמנות ללא תנאי. לא אכנס לברית שלו עם נתניהו, לממשלת הימין הנוכחית וגם לא לנציגיו בכנסת: סמוטריץ' ובן-גביר. זו לא הנקודה, אלא לנקודה אחת עצובה וחשובה. כישלונה הידוע מראש של הציונות הדתית.
יש סיבה אחת שורשית – אף כי פשוטה מאוד – שבגללה גם אם כל הד"לים בישראל יסתובבו עם כלייה אחת או ישכבו בקבר צבאי, ההשפעה שלהם על המדינה תהיה אפסית. והסיבה היא: העדר אמת. נאמנות ללא תנאי, משמעותה העדר קו אדום. העדר קו אדום, משמעו חוסר אמת. את ההתנתקות ביצע שרון באמצעות הציונות-הדתית. ממפקדי הכוחות בצבא, דרך אנשי המנגנון האזרחי (מנהלת סל"ע), בעזרת מועצת יש"ע ורבני ומחנכי המגזר.
גם כיום, הכיפות הסרוגות נמצאות בכל מקום. אי אפשר לתאר את הליכוד בלי הציונות הדתית שמקיפה את נתניהו, וגם לא את משטרת ישראל, המנהל האזרחי, הצבא ועוד. אלא שהם שם – כדי להיות שם. הם שם מבלי שום יכולת השפעה של ממש, שכן הם אינם אלא אמצעי בידיהם של אחרים.
החזון של הציונות הדתית הוא מטושטש, ורדרד, קיטשי ושטחי. "להשפיע", "להאיר" ושאר אמירות שאין להן אחיזה אל מול כוחות פוליטיים-חברתיים אדירים שמשנים את דמותה של מדינת ישראל בקצב מסחרר.
כדי להיות חלק מהשיח, על מנת להיות רלוונטי לדיון הלאומי, אי אפשר להגיע רק עם קריאת "הנני". מי שמציג עצמו כמובן מאליו, לעולם לא יהיה חלק מהמשא ומתן. אם הציונות הדתית רוצה לצאת מהמלכוד, יש לה ברירה אחת בלבד: לדפוק על השולחן ולומר: עד כאן. גם לנו יש קו אדום.
אם השמאל דורש שהמדינה תהיה "דמוקרטית", או שלא תהיה – התשובה הנכונה היא לא להתנפח ביללות שבעצם הבחירות היו כן דמוקרטיות, אלא לטעון מנגד טיעון מהותי וערכי: "שמענו, אבל אל תשכחו דבר נוסף: המדינה הזו תהיה מדינה יהודית, ולא נאפשר אחרת, יהיה המחיר אשר יהיה". כאשר שתי האמירות הללו יעמדו זה מול זה בגלוי ובכל התוקף – אפשר יהיה לברר את האמת ואת השלום מביניהן.
השאלה היא האם הציונות הדתית היא תוצר של נוחות, הרגל תרבותי, או באמת אמונה גדולה? האם יש לנו דרך ואמת או שאנו תוצר של פשרה חביבה שתפחה במשך השנים לכדי מגזר גדול?
ללא סימון קו אדום זוהר כאש וחזק מפלדה, לעולם לא נוכל להשפיע. נשאר לא רלוונטיים לגורלה של מדינת ישראל, ובנוסף – לעולם לא נגלה את עצמנו. נשאר קטנים, נוחים, שימושיים, ונמשיך לתהות בעצב מדוע רבים כל כך מבנינו עוזבים את הדרך.
