"הוריי היקרים, אני עובר כעת תגובה אלרגית. אנא שלפו את מזרק האפיפן וטפלו בי!". בדיחה טובה, ובמקביל – אולי אחד החלומות הגדולים של כל הורה לאלרגי. כי אחד האתגרים המורכבים בהתמודדות הזו, מעבר לבקשת התחשבות של הסביבה והזהירות האישית והמשפחתית, היא לזהות בכלל שמתרחש משהו ולדעת לאבחן אותו באופן מהיר ומדויק. ואם לא יצא לך לגדל אלרגי או אלרגית, אין לך מושג כמה שזה עלול לבלבל.
תגובה אלרגית יכולה להיראות כמו הרבה דברים אחרים, יומיומיים, לא מסוכנים בכלל. אצלנו כל תופעה פיזית חריגה עוברת מיידית את סנן האלרגיה במוח – "הוא התעטש פעמיים. אוי, במה הוא נגע?", "היא הקיאה! מה הדבר האחרון שהיא אכלה?", "יש לו פריחה בלחי, אולי נישקתי אותו? אכלתי גבינה?" וזה רק קצה המזלג.
לא אשכח את הפעם הראשונה שחווינו תגובה אלרגית. אחרי התגובה הראשונה בגיל חודשים ספורים, עברנו לסטטוס "זהירות". אובחנה אלרגיה, הפסקנו לתת מוצרי חלב והתחלנו בתפקיד שומרי הראש של פעוט בן שנה-שנתיים-שלוש. בשנה הראשונה שלו בגן עירייה, כשאני יושבת איתו במסיבת חנוכה ושנינו צופים יחד בסביבון הענק יורד מהתקרה, זה קרה.
שקית הפתעות שחולקה לכל הילדים (והכל בה פרווה, לבקשתי) הכילה מטבע שוקולד קטן ותמים. הוא שאל אותי אם מותר, ואני בתמימותי חשבתי שאם זה פרווה, ואפילו בהשגחת הבד"צ, אין סיכוי שיהיה כאן חלב. אז המטבע נכנס לפה הקטן, ואחרי שניות הוא הסתובב אליי ואמר "אמא, יש בזה חלב". ילד בן שלוש וחצי, שמעולם לא הוציא משפט כזה מהפה שלו. שאלתי אותו מה הוא מרגיש, והוא אמר שכואב לו הגרון. היום, ממרומי תשע שנות ניסיון מפוקפק, אני יודעת שכשילד אלרגי מדווח על כאב בגרון אחרי שאכל משהו – זה כנראה לא סטרפטוקוק, אבל אז הייתי אמא צעירה וחסרת ניסיון, ובהחלט נלחצתי, אבל לא עד הסוף.
הרמתי את החולצה לבדוק אם יש פריחה, הצצתי בלשון לראות אם משהו מתנפח, חיפשתי סימנים שיעזרו לי לקבל החלטות – כי דיווח החלטי של פעוט לא עשה עליי מספיק רושם. ויותר מהכל – פחדתי להזריק אפיפן. פשוט פחדתי.
המסיבה נגמרה, יצאנו מהגן, ואני שומעת מהמושב האחורי של האוטו אפצ'י אחד, ועוד אחד, ועוד שניים, משיכה באף, ואני לא מקשרת בין הדברים. המוח כאילו יצא לפגרה ואני נוהגת בהכחשה. עד כמה הכחשה? עד כדי כך שעברתי בביתם של חברים עובדי מד"א ולא חשבתי אפילו להגיד מה קורה. בסופו של דבר התגובה ההיא עברה, אבל המחשבה הזו – שזה יכול היה להיגמר אחרת – לא עזבה אותי תקופה ארוכה. ההבנה שהכל תלוי בי, ביכולת שלי לאבחן ולטפל, ישבה עליי כמו אבן כבדה.
ובעצם זה ככה כל פעם מחדש, אף אחד לא מעדכן אותנו שמדובר בתגובה. הכל מסתמך על תשומת לב, דריכות, ולא מעט אינטואיציה. וכן, יש טעויות, לכאן או לכאן. יש תגובות שלא אובחנו בזמן ולא טופלו כראוי, ולא מעט פניסטיל שהילד שלי שתה סתם כי נכנסתי להיסטריה כשהוא התעטש. לא פעם קרה שהזמנו את מד"א לשווא, בעקבות וירוס הקאות, או סתם פריחה שבכלל לא קשורה.
בסופו של דבר – תגובה אלרגית היא חידה. לנו נשאר להשתדל לפתור אותה בצורה הנכונה, וגם לסלוח לעצמנו על כל הפעמים שלא הצלחנו.
לתגובות, שיתופים ושאלות – אני כאן ronni.allergymom@gmail.com
