מסעותיי הרבים ברכבת לאורך השנים זימנו לי אינספור סיטואציות משונות. חלקן מצחיקות עד דמעות, חלקן עד רובן מרתיחות את הדם, ואת חלקן כנראה הדחקתי מרוב הזיה ואולי טוב שכך. רכבת ישראל, זו שהפכה את הביטוי "כל עכבה לטובה" למודל העסקי שלה והיא גם ממש טובה בזה, אחראית ללא מעט רגעים מכוננים בחיי (כמו למשל הסיבה שקניתי רכב). אך החביבים עליי ביותר הם הרגעים שבהם שכחתי (או איבדתי שוב) את האוזניות שלי. ואז מזדמן לי בעל כורחי להאזין לשיחות מעניינות של אנשים במהלך הנסיעה.
לא, אני לא מצותתת בכוונה חס ושלום (לפחות לא בהתחלה). אבל אני כן מכורה לסיפורים. תנו לי רק להקשיב ולדמיין מה קורה בצד השני של הקו או לנחש מה הקשר בין שני האנשים שיושבים מולי ומדברים. פעם אחת בנסיעת רכבת מחיפה לתל־אביב, האיש שישב מולי דיבר בטלפון לאורך כלללל הדרך. בהתחלה התעצבנתי שהוא הורס לי את השנ"צ, אבל אז התחלתי להקשיב, והסיפור שלו היה כל כך מרתק, שלא שמתי לב שהמשכתי עד מודיעין כדי לדעת מה קרה בסוף. במודיעין לצערי נאלצתי כבר לרדת, ועד היום השאלה מה קרה בסוף נשארה פתוחה. בכלל, אני חושבת שמי שבמודע מנהל שיחות בקול ברמה ששאר הנוסעים שומעים אותו – צריך להשאיר זמן לשאלות מהקהל. וגם לקחת בחשבון שאולי יום אחד הסיפור שלו יופיע בעיתון.
